יש לי שאלה.
ואולי בעצם, יותר נכון להגיד תהייה מסוימת, שרציתי לחלוק
איתכם.
למה? למה אנחנו כאן? ואיפה זה הכאן הזה בכלל? ואולי יותר נכון
לשאול מה זה כאן? ושוב, מה שזה לא יהיה ה"כאן" הזה, למה הוא?
ולמה אנחנו חלק?
ואולי בכלל צריך לשאול, בשביל מה? או, בשביל מי?
לא יודע. עוד לא ממש החלטתי. אבל כשאני חושב על זה, נראה לי
שאף אחד לא באמת יודע. וגם מי שכן יודע, לא יודע שהוא יודע. או
משהו כזה...
בכל אופן, אני סוטה מהנושא. זה קורה לי די הרבה בזמן האחרון,
שאני סוטה (מהנושא. סוטה מהנושא. חולים)
אז מה שבאתי להגיד, או לשאול, או לתהות, בעצם, זה למה. למה
ובשביל, או בגלל, קשה לי להחליט...
וקשה לי להחליט בגלל שעכשיו חמש לפנות בוקר, והמוח שלי לא
מתפקד בשעות כאלה. או שאולי קשה לי להחליט בגלל שאין מה
להחליט, כי אין בכלל תשובה, ואם ככה אז אין שאלה בכלל, כי אין
שאלה בלי תשובה, כמו שאין סיפור בלי פואנטה. אבל יש סיפור,
אנחנו זה הסיפור. למרות שלא ממש ברור מה זה אנחנו, אבל זה בטוח
משהו. ואם אנחנו פה אז יש שאלה, השאלה ששאלתי בהתחלה. למה
אנחנו פה? ואם יש שאלה אז גם צריכה להיות תשובה, איפושהו.
כי אין שאלה שאין לה תשובה, כמו שאין סיפור שאין לו פואנטה,
נכון?
אבל אולי בעצם לא תמיד צריכה להיות פואנטה לכל סיפור. יכול
להיות גם סיפור בלי פואנטה. או לפחות סיפור שיש לו פואנטה אבל
היא מתחבאת איפושהו, והקורא לא יודע איפה היא ואיך למצוא אותה.
ולפעמים גם המחבר בעצמו לא יודע איפה מתחבאת הפואנטה של הסיפור
שלו.
אז אולי זה ככה גם איתנו. אולי גם אנחנו סיפור חסר פואנטה, או
יותר נכון להגיד שאנחנו סיפור שהפואנטה שלו מתחבאת, ואנחנו
פשוט לא יודעים איפה למצוא אותה, ואולי בכלל אנחנו לא צריכים
למצוא את הפואנטה שלנו.
לפעמים אפשר גם בלי הפואנטה, ולפעמים הפואנטה היא הסיפור
עצמו...
אז מי שבכל זאת חשוב למצוא את הפואנטה שלנו, לגלות את מהות
קיומנו, אולי כדאי שילך לתפוס שיחה עם המחבר שלנו, עם מי שהביא
אותנו לכאן.
מי זה אתם שואלים? טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי...