חיליק שונרמאייר היה נער נמוך קומה בעל שיער ערמוני קצרצר, אך
מכיוון שהוא מעולם לא שמע את המילה "ערמוני" הוא תמיד התייחס
אל השיער שלו כ"נו... שיער חום אדמדם שכזה". לחיליק שונרמאייר
היו פנים עגולות ומנומשות שגרמו לו להראות כאדם שמן. לצערו
הרב, לא רק פניו גרמו לו להראות ככה אלא גם גופו העגול והבשרני
שגרם לאנשים רבים לחשוב לבדוק את האוויר בצמיגים של מכוניותיהם
כאשר הסתכלו עליו. לחיליק שונרמאייר היו שיניים בולטות; "כמו
לבאגס באני", כפי שאמרה לו אמו בחביבות בניסיון כושל להחמיא
לו, אך בניגוד לבאגס באני, חיליק לא היה קרוב למצחיק. אנשים
רצו לבכות מההומורסקות המתוחכמות והשנונות שחשב שסיפר, שכן הן
לא היו מתוחכמות ושנונות בכלל, ויש שטוענים שהן כלל לא היו
הומורסקות. חיליק שונרמאייר היה אידיוט.
-"זהו חיליק שונרמאייר", הציגה המורה עופרה את חיליק בפני
התלמידים את אותו נער גוץ ומשונה. צחקוקים חלושים נשמעו להם
ברחבי הכיתה - התלמידים שהכינו כבר רשימה של חסרונותיו הבולטים
של אותו חיליק כדי לצחוק עליו ולהשפילו מאוחר יותר כעת גם
הוסיפו את שמו כקריטריון לרשימה. חיליק ידע את זה, לא היה לו
ספק שזו הסיבה לצחקוקים, בייחוד כאשר שמע מישהו פולט בקצה
המרוחק של הכיתה: "פחחח, איזה מין שם מטומטם זה שונרמאייר?",
אבל לא היה איכפת לו. הוא חייך חיוך דקיק ואינפנטילי שרק חיזק
את הרושם הדבילי שהעביר.
בית ספר חדש - התחלה חדשה. כאשר חיליק רק הניח את רגלו בתוך
הכיתה החדשה שלו בחטיבת הביניים "קרנישבסקי", עוד היו לו תקוות
שאולי פה יתייחסו אליו כמו בן אדם ולא יהפכו אותו לקורבן
התורן, אבל היה ברור לו שתקוות כאלה הן בגדר אשליות שווא, מה
שגם אם היו מתייחסים אליו אחרת הוא לא היה יודע כיצד להתנהג,
כי הוא מאז ומתמיד היה הקורבן התורן ושינוי מעמד זה היה מוציא
אותו מדעתו, אבל הנה - כמו שציפה, חיליק הפך לקורבן הטרי והחדש
של כיתתו. הצעידה לתוך הכיתה המלאה היתה ההכנה והקראת השם
"חיליק שונרמאייר" היתה המכה הסופית. זהו זה, נגמר.
אבל כל זה לא הוריד את החיוך הדקיק מעל פרצופו של חיליק. הוא
לא דאג שמא יחטוף מכות, שיקללוהו עד כדי בכי, שיפרסמו לעיני כל
תמונות עירום שלו או שמא יסתירו פגר של חתול בתיקו. לא, כל זה
כלל לא הפריע לו. הוא היה שונרמאייר, והוא ידע שאלוהים עומד
לצידו.

-"חיייייליק שונרמאאאאאייר!", נשמעה קריאה בקול צווחני ומעצבן
לכיוון אותו נער מסכן עם השמע הצלצול להפסקה. חבורה של כחמישה
נערים התקדמה במהירות לכיוון חיליק שישב במקומו בכיתה וניסה
לחשב את החזקה הריבועית של 12, למרות ששיעורי הבית עליהם עבד
היו בכלל בהיסטוריה. חמשת הנערים נעמדו מאחורי נער נוסף שהופיע
משום מקום, והוכיח את עצמו כבעל הקול הצווחני והמעצבן שנייה
לאחר מכן.
-"איזה מין שם דבילי זה חייייליק שונרמאאאאייר?!", פתח הנער
באותו קול צווחני ומעצבן ממקודם, מעוות בכוונה את שמו של חיליק
וגורם לו להישמע אף יותר גרוטסקי מהרגיל - משימה קשה לכל
הדעות. חיליק עצמו הרים את ראשו ממחברתו ונעץ מבט בחבורת
הנערים שחיכו לציוץ הכי קטן שיגרום להם לתת להם תירוץ לגיטימי
לשנוא אותו. בין אם היתה זו תגובה סרקסטית ומתחכמת שהיתה
מעצבנת את החבורה או תגובה ידידותית שהיתה גורמת להם לחשוב
שהוא מתרפס בפניהם כמו איזה תינוק, לא היתה לו שום דרך לברוח,
מה שגם חיליק לא היה מסוגל לתגובה ידידותית או סרקסטית. הוא
היה טיפש מדי בשביל זה. חיליק סקר את הנערים באותו חיוך דקיק
אותו חייך מהרגע שהגיע לכיתה, דבר שרק שיגע אותם יותר. הוא ידע
שזה הזמן לחשוף את הקלף הנסתר שלו, להשתמש בנשק הסודי שלו,
להוציא את המרצע מהשק, זהו זה, הוא ידע, הגיע הזמן.
-"רק שתדע לך", הוא פתח ואמר, "שונרמאייר זה לא סתם שם".
-"אה, באממממממממת?", המשיך הנער המנהיג באותו טון צווחני
ומעצבן.
-"הוי, באמת! רק שתדע לך ששונרמאייר זאת אחת מהמשפחות היהודיות
האדוקות ביותר שחיו אי פעם. מספרים באחד מהספרים שנכתבו על ידי
חז"ל שאלוהים כרת ברית עם אחד מאבות אבותיי בו הוא נדר נדר
לשמור עליו ולהגן על כבודו לנצח נצחים. לא סתם! כתוב בברית:
'מי שפוגע בשונרמאייר, כאילו פגע הוא באלוהים'".
חבורת הנערים עמדה להם בהלם מול חיליק, חלק מתדהמה על עומק
הדברים ומשמעותם וחלק מהתפלאות על כך שחיליק עוד יותר מטומטם
ממה שהם שיערו בהתחלה. מנהיג הקבוצה השתייך לחלק השני עד מהרה
הוא התעשת וצחקק צחקוק אווילי.
-"חה! אתה מצפה שאני אקנה את השטות הזאת?! זה הדבר הכי מטומטם
ששמעתי אי פעם! אתה לא חושב שאם היתה קיימת כזאת ברית בין
אלוהים לשונרמאיירים הייתי שומע עליה כבר מזמן?".
-"אה, באמת? אני לא חושב שפגשת שונרמאיירים עוד לפני, נכון?",
העיר בטון מתגרה חיליק.
-"נכון, אז?".
-"אז לא היתה לך סיבה לשמוע על זה!".
המנהיג נעמד מבולבל מול חיליק, מנסה לחשוב על תשובה הולמת
וכאשר זו לפתע הגיעה, כבר היה מוכן יריבו להתקפה נוספת.
-"חוץ מזה", המשיך, "יכול להיות באמת שאתה צודק, אבל מה אם אתה
טועה? תחשוב על זה רגע - אתה באמת רוצה לנסות עכשיו ללכת נגדי
ולקחת את הסיכון שאולי בדרך הביתה תינשך על ידי כלב? או שאולי
תתחשמל? או שתיפול עליך כספת? נסתרות הן דרכי האל... וגם
מגוונות בנוסף לכל", סיים חיליק בטון מנצח.
כעת הנער שעמד בראש החבורה כבר היה מפוחד. הוא פסע מספר פסיעות
לאחור והחבורה כולה התרחקה מחיליק אף היא. כעת ההיגיון הבריא
התחלף בפחד ממגוון האפשרויות הרבות של דברים רעים שיכולים
לקרות להם, מקבלת דיסק חדש של צביקה פיק ליום ההולדת עד לגידול
במעיים. מצד אחד מוחם עודד אותם לחשוב ולהיות הגיוניים, לשים
לב לפרט המעניין שלא היה שונרמאייר אחד ידוע מתקופת התנ"ך עליו
כתבו ושאלוהים הוא בכל זאת דבר די מופשט, אך הפחד המצמרר שפשט
בהם הזכיר להם שוב ושוב אפשרויות חדשות של ייסורים שאלוהים
יכול להעביר אותם בהם, רק בגלל שהם פגעו בחיליק השונרמאייר,
השמנמוך האומלל.
ובסופו של דבר, הם הלכו משם. התרחקו מחיליק כמה שיותר מהר,
כאילו היה הוא מוכה צרעת, אך האמת היתה שאם הם היו פוגעים בו,
קיים היה סיכוי שהם היו הופכים למוכי צרעת. חיליק נשאר לבדו
בכיתה, עוטה את חיוכו הדקיק כאילו לא קרה שום דבר.
הוא לא התרגש. זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה לו, אלא השמונה
עשרה, ליתר דיוק. בכל בית ספר אליו הגיע הוא נתקל באותם אנשים
שביקשו להרע לו ולפגוע בו (כלל האוכלוסייה) ובכל פעם אלוהים
הגן עליו והציל אותו מחדש, לא שבאמת אלוהים כורת בריתות עם
אנשים, אבל מה אם אולי באמת?...
בהתחלה היו אלה הבריונים אשר שמעו ממנו על הברית, אלה הפיצו את
השמועה בקרב חבריהם, אחר כך כבר כל התלמידים, אז החלו להישמע
כבר לחשושים מפוחדים בחדר המורים ובסופו של דבר כבר כל העיר
שמעה על כך. שכנים החלו לגמגם בעודם מדברים עם השונרמאיירים
ולהביא להם כלי חרסינה "סתם כי מתחשק להם", בסופרמרקט הם משום
מה תמיד היו זוכים בכל מוצריהם חינם, פעם ב"פרס הלקוח
ה-24,411", פעם ב"פרס הלקוח ה-24,456" ובשלב מסוים הם פשוט
החלו לזכות ב"פרס השונרמאיירים". כאשר ראש העיר הכריז על "חג
השונרמאייר" כמאורע רשמי כל שנה, הם החליטו שמשהו פה כבר עובר
את הגבול והם עברו לעיר אחרת, מעשה שרווח לכל המעורבים בו. כך
השונרמאיירים עברו מעיר לעיר 18 פעמים - אבא, אמא, ילד וסבא
אחד שהמשפחה טיפלה בו באהבה וברצון - וזה נראה כאילו המספר רק
עתיד לגדול.
מדי פעם חיליק התהלך לו בחצר בית הספר, עובר בתוך ים התלמידים
שנחצה לשניים כמו ים סוף. פה ושם איתר איזה פרצוף של מישהו
שכבר הלך להטיח בו איזה קללה נבזית, אך ויתר ברגע האחרון - אבל
מה אם בכל זאת?... - פרצופים שכאלה תמיד גרמו לחיוכו הדקיק של
חיליק להתרחב מעט, אבל רק מעט. הוא לעג לכל האווילים שהעיזו
להטיל ספק בתמיכת אלוהים בבני משפחתו והודה לאל בכל רגע נתון
על אותה תמיכה והוא לא שכח גם להודות לסבו, יוסף שונרמאייר.

יוסף שונרמאייר היה איש זקן ששיערו הלבן שעוד איכשהו שרד בקושי
על ראשו נראה כאילו חובר אליו בכוח אל חלקים שונים של קרקפתו.
למרות שהוא שכב במיטה ולא יצא ממנה אלא בשביל ללכת לשירותים
(ולעתים גם לא) והשתעל שיעולים קולניים שהזכירו חזיר בר בעונת
ייחומו, עיניו הכחולות והבורקות נתנו לו איזה ברק של נעורים
וחוכמה, שכן זו, בניגוד לנעורים, לא היתה חסרה לו.
כאשר חיליק היה ילד קטן, כל לילה הוא היה הולך אל מיטתו של
יוסף וזה היה מספר לו סיפורים. מאגדות מרתקות ויוצאות דופן
כמוהן לא שמע חיליק מעולם מכל איש אחר, עד לסיפורי ילדות
מרגשים מעברו של יוסף. יוסף אהב את חיליק - הוא הזכיר לו גרסה
טיפשה ושמנה שלו כילד. כאשר חיליק היה מקשיב לסיפוריו של יוסף
היתה נסוכה על פניו מעין הבעה של ריתוק אינסופי והוא קיבל
בהערצה והכנעה את כל סיפורי סבו בלי לשאול שום שאלה או להטיל
שום ספק. הוא פשוט אהב להקשיב לסיפורים הללו על נסיכים
ודוכסים, בדואים וחיילים ומדי פעם גם על סבתו שושנה, זיכרונה
לברכה, לכן יוסף נכנס לצער עמוק כאשר הוא ראה ביום מן הימים
שנכדו חוזר הביתה בבכי קורע לב. היה זה במקרה היום הראשון
ללימודים בבית הספר היסודי שלו.
-"מה קרה, חיליק?", הוא שאל בתמיהה.
-"ה... הר... הרביצו לי", ענה לבסוף מתוך הדמעות כאשר הצליח
להירגע קמעה, "הרביצו לי וקראו לי שמן".
-"די, חמוד, הם לא התכוונו לזה", עודד הסב את נכדו וליטף אותו
בעדינות מתוך מיטתו. הוא חש מדוכדך שכן הוא ידע שהם כן
התכוונו לזה ושזו תחילתה של מסכת עינויים שתמשך 12 שנים.
-"הם... הם גם אמרו לי: 'אנחנו מתכוונים לזה! אתה ממש שמן!'
ואז הם הרביצו לי עוד!".
הסב שתק והרהר. אם הוא לא רוצה שנכדו יסבול כל כך, הוא חייב
לעשות משהו בנידון. לפתע הוא נזכר בברית. חיוך ענקי עלה על
פניו באותו רגע - איך זה שלקח לו זמן לחשוב על זה? הוא התפלא
שזה לא עלה במוחו באותו רגע בו חיליק הגיע אליו.
-"טוב, חיליק. אני הולך לספר לך משהו שעובר במשפחה שלנו.
בעיקרון אני לא בטוח אם אתה מוכן לזה נפשית וזאת בעצם הסיבה
שלא סיפרו לך את זה עד עכשיו, אבל כדאי שתדע את זה ותפיץ את
זה, כי זה מה שישמור עלייך. טוב, סיפור שהיה כך היה...".
והוא סיפר לחיליק את כל סיפור הברית של אלוהים עם משפחת
שונרמאייר, מההתחלה עד הסוף, לא מדלג על אף פרט, צופה כיצד
פניו האדומות של חיליק נפערות מתדהמה ככל שמתקדם הסיפור, איך
נכדו גומע את סיפורו בריתוק עז, מילה אחרי מילה, משפט אחרי
משפט, ובסופו של דבר, אחרי שהוא סיים, עיניו של חיליק נצצו כמו
שלא נצצו מעולם.
בערך כשנתיים לאחר אותו יום יוסף שונרמאייר מת מדלקת ריאות
וחיליק המשיך לזכור את הסיפור ואת הברית ולשנן אותם לעצמו בלי
הפסקה, כעת אף יותר מתוך כבוד לסבו ורצון להמשיך את המסורת רבת
השנים. לעתים הוא חש געגועים רבים לסבו, לליטופיו הנעימים
ולסיפוריו הנהדרים, אך הוא לפחות הודה על כך שהוא הספיק להעביר
לו את המסורת בזמן, אותה מסורת שיעביר הוא לנכדיו.
מאז אותו יום בו סיפר יוסף לנכדו את סיפור הברית לא פגעו
בחיליק. המורים היו נותנים לו מאיות על כל מבחניו, על אף
טיפשותו חסרת הגבולות, אנשים היו עוברים לידו ברחוב, משאירים
לידו את ארנקים, מתחננים שלא יחשוב שפגעו בו בטעות ולפתע
בורחים בעוד כל נפשם בהם. חיליק היה מאושר - אלה היו החיים
הטובים. אלוהים היה לצידו במלוא מובן הביטוי.

אך זה היה ברור שזה לא יישאר כך לנצח. מישהו היה צריך לקרוא
תיגר על משפחת שונרמאייר ועל אלוהים. מישהו היה צריך לכפור
באותו אלוהים, להתגבר על אותו פחד עז מאיזו מחלה פתאומית,
תאונת דרכים, אובדן כסף, מות קרוב, נפילת חפץ כבד במהירות 300
קמ"ש על מרכז העצבים של מוחו ועוד שאר ירקות. מישהו היה צריך
לעשות משהו.
אותו מישהו היה שמוליק היפה.
שמוליק היפה היה תלמיד שלמד בכיתתו ה-18 של חיליק בחטיבת
הביניים "קרנישבסקי" וקינא בו קינאה עזה. לשמוליק היפה היו
עיניים יפות, פה יפה, אף יפה ואוזניים יפות, אך לצערו הרב, הם
פשוט לא התאימו להיות ביחד על אותו פרצוף. אפשר לדמות לכך פאזל
שמורכב מחלקים של פאזלים שונים שלא מתאימים זה לזה - דבר שיוצר
פאזל מכוער ללא ספק, אך לא ניתן לחשוב על כיעור של פאזל שהיה
משתווה לכיעורו של שמוליק היפה. פרצופו היה עקום וגרוטסקי כמעט
כמו גופו, אך השילוב של שניהם הוא זה שיצר את ההרמוניה מעוררת
ההשתאות של כיעורו של שמוליק היפה.
אותו שמוליק, יש לציין, היה נער חכם וחד כתער, אך לא משנה כמה
ניסה, הוא קיבל במבחניו ציונים פחותים משל חיליק, על אך העובדה
שחיליק היה טיפש כמו נעל וכולם ידעו זאת. הסיבה האמיתית למאיות
שחיליק קיבל, היראה האימתנית ממנו, היתה ידועה לכל, ולכן כמעט
כל האנשים שהיו מעורבים בדבר המבחנים העלימו עין מהעובדה
שלחיליק היה את הציון הגבוה ביותר בכיתה, כי בינם לבין עצמם,
הם ידעו מהי רמתו האמיתית של חיליק.
כמעט כל האנשים שהיו מעורבים בדבר המבחנים העלימו מכך עין.
כמעט כל האנשים, חוץ משמוליק היפה. שמוליק, שכולם צחקו על
כיעורו בלי הפסקה וקראו לו בעוקצנות: "שמוליק היפה". אכן כן.
שמוליק, שקילל מרגע היוולדו את מר גורלו שנתן לו שכל של גאון
בגוף של מפלצת. שמוליק היפה, שלא היה מוכן שאיזה אידיוט יגנוב
לו את התהילה בתחום בו הוא עוד איכשהו כן מצטיין, תחום
ההשכלה, ויצא מזה בשלום.
וכך, ביום מן הימים, אחרי שהמורה להיסטוריה החזירה את אחד
מהמבחנים בהם קיבל שמוליק היפה תשעים ותשע וחיליק מאה, שמוליק
החליט שהוא לא יכול יותר.
-"זהו זה!", הוא קרא, קם ממקומו לנגד עיניהן המשתאות של שאר
תלמידי הכיתה והמורה, "אני לא יכול יותר!". הוא התקדם עם
עיניים רושפות וגוף רועד מזעם לכיוון כיסאו של חיליק וכאשר
הגיע, הצביע אליו והחל לפתוח את פיו להגיד משהו. חיליק עצר
בעדו לפני שהוא זכה להמשיך. הכיתה הסתכלה דוממת על שמוליק היפה
ועל חיליק, מחכים לאיזה ברק שיבוא משום מקום ויעלים את שמוליק
כנקמה על הפגיעה בכבודה של משפחת שונרמאייר, או אולי סתם כי גם
אותו הם שנאו וממש רצו שיעלם כבר.
-"אתה באמת רוצה לעשות את זה?", שאל חיליק עם חיוכו הממזרי,
"לא חבל עליך? תחשוב למה אתה נכנס. אתה באמת רוצה לקחת את
הסיכון שאלוהים יבוא ויטפל בך עכשיו? כדאי שתיזהר מאוד עם מה
שאתה הולך לעשות עכשיו".
אבל לשמוליק היפה שום דבר לא שינה. הוא המשיך לנעוץ את מבטו
דרך עיניו של חיליק ולנסות לקרוא את מחשבתו, אך מכיוון שכבר
הכיר את חיליק קצת זמן, תיאר לעצמו ששום מחשבה לא עוברת שם. לא
היה איכפת לו יותר משום שונרמאייר, שום חיליק, שום אלוהים ושום
ברית. הוא רק רצה קצת צדק והוא החליט להשיג את הצדק הזה
בעצמו.
-"אני שונא אותך, חיליק", הוא פלט לבסוף בקול שקט, "אתה
אידיוט, אתה מטומטם ואתה שמן בנוסף לכל", הוא עצר עוד פעם ולקח
נשימה עמוקה, "מאוד מאוד שמן". אחרי שהוא אמר את זה, הוא לקח
עוד נשימה עמוקה וחזר למקומו. חיוך רחב התנוסס על פניו.
על פניו של חיליק, לעומת זאת, שום חיוך לא התנוסס. פניו נעשו
אדומות, ולפתע, בלי שום שליטה על עצמו, החל לבכות. הוא בכה
ביבבות קולניות ומחרישות אוזניים אשר רק נעשו יותר ויותר רמות.
שאר הכיתה, כולל המורה, ניצבו להם נבוכים במקומם, מחליפים
מבטים מחיליק אל שמוליק היפה ומשמוליק היפה שוב בחזרה אל
חיליק, שואלים את עצמם למה פתאום הוא קרא תיגר על חיליק, ומה
קרה פה בכלל, ואיפה הנקמה, ואיפה אלוהים. אחרי דקות מספר בהן
הקול היחיד שנשמע היה קול הגעיות הנוראות של חיליק, הוא לא
יכול היה לשאת זאת יותר בעצמו והוא רץ מהכיתה בחזרה לביתו.
בדרך הביתה, חיליק כבר הספיק להבין, על אף מוחו הקטן, שעד מחר
כבר כולם יפחדו הרבה פחות מאלוהים וממנו והוא פתאום רצה את סבא
יוסף שלו, שיספר לו סיפורים מרתקים, שילטף אותו, שיקרא לאלוהים
שיבוא וינקום את נקמתו ושיגיד לו מה לעשות, אבל אולי עדיף לו
ככה בעצם, כי לו סבא יוסף היה בחיים, הוא עוד היה מגלה לא את
האמת  - שהוא עצמו המציא את סיפור הברית כאשר היה הוא נער בגיל
שלו כדי להימנע מזה שילדים יפגעו בו, רק שבניגוד לחיליק הוא
היה חכם וידע איך להיחלץ ממצבו המעיק.
שמוליק היפה, בימים הבאים, הפך לגיבור הכיתה, לאדם נערץ שהחל
לזכות בפרסים פתאומיים כאשר היה הולך עם משפחתו לסופרמרקט וראש
העיר אפילו עשה חג רשמי בעיר אשר היה קרוי באופן רשמי: "חג
שמוליק", אך בינם לבין עצמם, האנשים היו קוראים לו: "חג האיש
שקרא תיגר על אלוהים".
כך היה, עד שיום אחד, נפלה על שמוליק פרה מהשמיים. הוא מת על
המקום.