הסוף שלפני ההתחלה

    "בלומה וולקט מעדנות אינה פוסעת. אהבתה, כך נדמה לי,
נדירה. למרות שחור צמתה, שמא יצאו כבר רוב שנותיה? הזיק
שבעיניה הוא כל שנותר מיופייה. מבטה חודר, או שמא אטום? מה
רואות עיניה? מה תוכל לספר לעולם? רק צעירה אחת, קיבוצניקית,
אני חושב, מבקרת אותה לעיתים."
  זה כל מה שהיה כתוב בחלק ההערות בתיק האישי של דודה בלומה
במוסד. רופא שחמד לצון? פסיכיאטר שחוטא מעת לעת בכתיבה? לא
שהטופס עצמו היה מפורט מי יודע מה. הם לא ידעו עליה דבר, זולת
שמה, מחלותיה, וגילה. כשמתה, סירבה אמא לקבל את השיחה, ורק
אמרה, "כשתחזור הילדה מהצבא, היא כבר תדע מה לעשות."
                           ---
  ארנסט ואבא עומדים בשדה. הם נראים כמשוחחים. האם הוא בא
להעיר לו? לנזוף בו על שהוא מדבר יותר מדי עם יתר הפועלים? אני
מתקרבת עד למרחק בטוח.
- אז אתה מרוצה מתנאי העבודה אמרת. למדת משהו בינתיים?
- בוודאי. כשאגיע לקיבוץ בפלשתינה כבר אדע לחלוב כמוך,
ולזרוע.
- איזה שם מוזר יש לך, וולקוט.
- זה השם שסבא קיבל מהבוס שלו, כשהם הגיעו לאנגליה לפני איזה
מיליון שנה.
- ולמה בחור כמוך, ממשפחה טובה, אני מתכוון, רוצה ללכת
לפלשתינה?
- כי זה העתיד. שם כל היהודים בונים להם מדינה.
- אז מה לך כאן ברוסיה?
- מה שיש לך.
- לנו אין כאן כלום. אנחנו בעצמנו בקושי ברחנו מגרמניה, אחרי
שהפשיסטים רצחו את אשתי, עד שהגענו לרוסיה, שהסכימה לקבל אותנו
כי הייתי חבר בקומינטרן. בכל זאת, מה מעשיך כאן?
- גן העדן הסוציאליסטי, לא? וחוץ מזה, העיתון שלי שלח אותי
לסנט פטרסבורג, זאת אומרת, ללנינגרד, אבל פגשתי באוניה חלוצים
שנסעו לפלשתינה, ל א ר ץ  י ש ר א ל. הם סיפרו לי שאפשר ללמוד
בחוות הכשרה כמו שלך, ולהצטרף. זה נשמע פרוייקט. זה בדיוק מה
שאני רוצה. להיות חלק ממשהו גדול.
- טוב. בינתיים, גש למלא את השוקת שם. בחוץ.
- בחוץ?
- וולקוט, ווק אאוט.
- איי ווק א לוט.
- וורק א לוט. דונט טוק א לוט.
  איזה צחוק פרוע יש להם. שני טיפשונים. וולקוט, וולקט. זה
הרי ממש אותה דבר, לא?
                           ---
  בין ארגזיה של דודה בלומה מצאתי המון בגדים ישנים, בקבוקים
ריקים, ומכתבים. צידה לחיים? כבודת מסעה לארץ המתים? מה, זה
הכל? טוב, את הבגדים אני יכולה ללבוש. לפחות את חלקם. כמו
שהאופנה מתקדמת, צעד קדימה ושניים לאחור, השמאטס האלה עוד יהיו
אופנתיים מתישהו. חלק צריך להצר, וחלק להרחיב. מוזר. אני זוכרת
כילדה, שתמיד חשבתי 'איך היא תיראה היום?' אישה-אקורדיון. למה
היא שתתה כל כך הרבה? למה היא אכלה לפעמים כל כך הרבה? ולפעמים
שום דבר?
  האותיות רצות. כתב קטן, מקושקש. במבט ראשון, השפה לא ברורה.
זה בעברית? אנגלית? רוסית? כאילו שהכתב משקף את המהירות שבה
נאלצה ללמוד עברית. מוזר, כאילו שהאותיות רצות בחיפזון, מהר,
להספיק להגיד הכל, ובעצם, לי זה לא אומר שום דבר. רגע?! אז היא
לא שלחה את זה? למה? מי זה? מי יש לה באנגליה?
  אבל יש שם עוד המון מכתבים. ממנה ואליה.
                           ---
  "אני נתין הוד מלכותו ג'ורג' השישי, אינכם יכולים לנהוג בי
כך!" נהדף בחזרה אל התא. ישן. מתעורר. מים מעופשים, אבל קרים.
רצפה מטונפת. צלחת מאובקת, משומנת, עדיף למות ולא לאכול את זה.
יש קופצים. מצליח להירדם בחזרה. יד זדונית פותחת את חולצתי
בחוזקה. הכפתורים מתפזרים ברחש נעים. רופא בודק אותי. החבל
מתהדק לצווארי. זהו. זהו זה. זה הסוף שלי. מצאתי עולם ומלואו.
חוויתי כל מה שרק אפשר. עשיתי הכל, ואני לא מתחרט על דבר.
תהרגו אותי. את הזיכרון שלי לא תוכלו למחות. אהבתי. אהבו אותי.
אישה לי, וילדה, בפלשתינה מחכות. "נו מאן איז אן איילנד. ד'ה
בלז טול פור מי." חיי חולפים לנגד עיניי. דמעות. מחנק. סוף סוף
לישון קצת.
                           ---
  ידיי ממוללות את המעטפה הצהובה. המכתב כמו מעולם לא נפתח.
ממשלת הוד מלכותו... מודיעה בצער... מות גיבורים... ויקטוריה
קרוס... אלמנת חייל מלחמה... היכן הגברת וולקט? למי לשלוח?
נקסט אוף קין? מוזכרת כתובת בירושלים. אין לי אפילו מושג איפה
זה.
                           ---
- וולקוט, אתה יודע למה אתה כאן?
- כי הגנתי על מולדתי.
- כי ניסית לברוח מן השבי.
- זה התפקיד שלי. התפקיד שלכם זה לתפוס אותי.
- אז זהו, שתפסנו אותך. וניסינו לתלות אותך. החבל נקרע.
- אז אני משוחרר?
- ממש לא. בינתיים אתה חי.
- גם זה משהו.
  ידו ממששת את צווארי. מגעו נעים ורך. בוטח. תקיף. אדיב. אני
חש את עיניו על עורפי. משהו מתעורר במורד מכנסי. אצבעותיו
מתעכבות על סימני החבל, כמבקשות לאמוד את הרושם שהותירה אימת
המוות. או שמא זו היעילות הגרמנית, לצורך הרשומות, שהחבל אומנם
היה מתוח כדבעי, אבל לא חזק דיו.
                           ---
- אמא, אני מוכרחה לנסוע לאנגליה.
- למה? הרי תכננת לנצל את חופשת השחרור שלך כדי לחפש דירה
לקראת שנת הלימודים.
- את לא זוכרת שבסוף החלטתי לא להירשם השנה? סיפרתי לך כבר
מזמן, לא?
- כן, כן. אבל היום נוסעים כולם להודו, או משהו, לא? למה דווקא
אנגליה? למה לא-
- קיבלתי משם מכתב. ממישהי שאומרת שהיא הכירה את בלומה. היא
הזכירה אותך, ושאלה לשלומך.
- מי זאת?
- קוראים לה ליידי Wallkot.
- השם הזה לא אומר לי כלום. אולי זו טעות? וולקט, וולקוט, קל
להתבלבל.
- אז תגידי לי למה, זאת אומרת איך זה, שהיא ידעה איך קוראים
לך, ובת כמה את, ושנולדה לך בת לפני בדיוק עשרים שנה?
- מה את רוצה שאני אגיד?
- שום דבר. כמו תמיד. אני עוד צריכה לעבור על הארגזים שלה
מהמוסד. אולי שם אמצע תשובה.
אני מתרחקת, מתאפקת לא לגלות לאמא שאני מתפרקת לחתיכות מרוב
געגועים. היא ממילא לא תבין. מה לה ולדודה בלומה? איך בכלל
הכירו? הרי אין שום קשר משפחתי, ככל שידוע לי. מעולם לא טרחה
להזמין את דודה בלומה לאף יום הולדת שלי, לשום טקס בבית הספר.
אפילו היתה מתרעמת עלי כשהזמנתי אותה בעצמי. רשמתי לי על דף
כמה תאריכים, כמה מחשבות, איפה לחפש. לפחות עכשיו אני יודעת מה
לעשות בחופשת שחרור. היא תתפלץ אם היא תדע לאן אני הולכת
עכשיו.
- מה את מסתירה שם?
- לא חשוב.
                           ---
- מה לך, בלומה?
- שום דבר.
- לא מעזה לנשום, לא מעזה להסתכל אליו, פן יישיר אלי מבט. האם
הוא מרגיש מה שאני חשה? מה שעשינו אומר משהו? מה יקרה עכשיו?
אני צריכה לספר לאבא? הוא יהיה לי בעל?
  מגיעים. אבא מבקש לעזור לי לרדת. אני מתעקשת שאני יכולה
לבד.
- מה עשית בעיר?
- היא חיפשה אותי.
- למה?
  איני שומעת את היתר. חוט שני דבק למזוודה שלי. בטח מהחולצה
שלו. אני נכנסת הביתה. נעשה לכולנו תה. נשב ונדבר. אבא איש
הגיוני. הוא יבין. הוא יודע מה זאת אהבה.
    גבה אל החלון. ישובה ומחכה שהקומקום ירתח כבר. מביטה בו
כבירח מלא בקיץ. ממוללת בידה חוט משי אדום. אחר כורכת אותו
סביב האצבע המורה. פיה לוחש משהו, פניה כגחלים רוחשות. עיניה
עדיין עצומות. במי הן הלומות?
                           ---
  קשה לה עם השתיקות שלי. הדרך לשדה התעופה קשה לאמא מתמיד.
מצידי שלא תאמר דבר.
- תגידי משהו.
- הייתי בירושלים, בהר הצופים, בבית החולים. גיליתי שהיא היתה
הסבתא שלי. א מ א שלך. לא סתם דודה, לא איזו קרובה-רחוקה.
- ואת מאשימה אותי שלא סיפרתי לך? שלא היתה לך סבתא כל השנים
האלה?
- אבל היתה לי. ה י א. אני חושבת שאני מבינה למה לא הייתן
קרובות. מה שאני לא מסוגלת להבין, זה איך זה שהיא הניחה לזה
לקרות. למה היא נתנה לך?
- זאת היא שהתעקשה. היא לא רצתה שתגדלי 'עם סבתא כזאת'.
- מה 'כזאת'?
- נו... לא שפויה, לא בסדר, לא מאוזנת.
- אני לא חושבת שהיא היתה לא בסדר. לכל אחד יש משהו, איזו בעיה
בחיים.
- מה לי יש?
- אותי.
- אז אל תיסעי.
(היית מתה, אמא. אני לא יכולה שלא לנסוע. גיליתי יותר מדי,
ואני לא יכולה לעזוב את זה עכשיו).
                           ---
  הדרך בחזרה מן העיר טובלת בירק, נוצצת מן הטל. מתבשמת
מריחו, מעורו המבריק. להשתרע על השקים מאחור? להמשיך לשבת
לידו? מגע חולצתו בבשרי, התנופה של ידו האוחזת במושכות, רפרוף
שולי שמלתי בברכו, האם אזכור את כל אלה?
- רדי.
- אבל למה?
- צריך לתת לסוסים לנוח. יותר חם משחשבתי.
- אבל עוד מוקדם, קריר.
- למה את מתווכחת? אנחנו כבר נוסעים שעתיים. תראי איך שהם
מתנשפים.
  ארנסט משתרע מלוא קומתו על העשב. עיניו עצומות. האם הוא חש
שנשכבתי לידו? המגע המהוסס של ידי נתקל בידו הבוטחת, או שמא
מתבדחת? האם חומה בינינו? האם דלת חוצצת? אותה דלת שפתחתי
בעיר? אני מנסה להביט בו, ורואה רק את האלומות בשדה. למה הוא
אילם כלפי? יד ענקים אוחזת בידי, תרה אחר חזי, כפתורי שמלתי,
שרוכי מותני. לשוני נשלחת כמו מאליה אל פיו, אך מוצאת את
אוזנו. השמש מסנוורת אותי, ולפתע הוא מעלי. ידו מוצאת את
תחתוניתי בנקל. מה הוא מחפש? להיכן נעלמו לפתע ידיו? אני מנסה
לדמיין איך אני נראית, מופשלת תחתונית, קצרת נשימה, גופי
סחרחר. אובדת ידיים, אני חשה את משקלו בין ירכי. שפתיו רוחשות
בצווארי ובמורד חזי. נשיקתו על פי לחה, מהירה, נשפנית. נשיכות
קלות בעורפו ולחיו. משהו מציף אותי מבפנים. הוא ניתק ממני
בחטף. אני נצמדת. גופו הודף אותי ממנו בעדינות אך בתקיפות. אני
מחבקת, ראשי מבקש להישען על כתפו. הוא זז ממני, אך נותר שוכב
לידי. ראשי על חזהו העולה ויורד. אני מבקשת לומר לו 'סערת
עלי'. האם יענה לי 'לנצח אנגנך'?
- בלומה?
- כן?
- הכל בסדר? איך את מרגישה?
- טוב לי. אני מאושרת.
הוא לא מגיב. שרעפים? השמש מסנוורת.אני לא יכולה לראות את
הפנים שלו. מקץ שעה קלה אנו עולים בחזרה על העגלה.
                           ---
במטוס אני מגלה לשמחתי שאני יושבת לבד. מביטה החוצה. הדמעות
מציפות אותי, ואני אפילו לא יודעת למה. זאת אומרת כן, אבל בכל
זאת קצת לא. אולי עוד צריך לעבד את כל זה. ואוו. איזה חיים. מה
שהאישה הזאת עברה, ואני לא ידעתי. למה היא לא סיפרה? למה שיקרה
לי כל השנים האלה? במה היא התביישה? מה עוד אפשר לגלות באנגליה
שאני עדיין לא יודעת עכשיו? פעמונים מאי שם בנבכי זכרוני
נוסכים בי תרדמה. סוף סוף לישון קצת.