אתה יושב על כסא מרופד ונוח. ראשך שעון על כרית רכה. אתה לוגם
באיטיות את שארית היין הלבן מכוס הפלסטיק השקופה, ומניח אותה
בעדינות בתוך ערכת הפלסטיק של ארוחת הערב שזה עתה סיימת. דווקא
היה טעים, יחסית למה שהורגלת לצפות. הערכה מונחת על מגש המחובר
למשענת הכסא שלפניך. גם הוא עשוי מפלסטיק. הרבה פלסטיק. הרבה
חד-פעמיות. בקרוב תעבור הדיילת שאסוף את השאריות אל תוך עגלה
שאותה תדחוף עד למטבחון הקרוב, אחד מכמה הפרוסים לאורך המטוס.
המטבחון בעצם מורכב משני קירות החוצצים בינו לבין שורת הכיסאות
המרכזית, ומשני ווילונות המתוחים ביניהם, אחד בכל צד של
המסדרון. לאחר שתשוב הדיילת היא תעבור ותציע לך כוס קפה או תה
חם. אתה תיקח כי זה חינם. בכיס הבד שמתחת למגש הפרוס מולך דחסת
בקושי את עיתון האתמול וספר עב-כרס שנטלת עמך לטיסה. הסיכוי
שתפתח אותו עד לנחיתה שואף לאפס, זאת עם כל הסרטים והמוסיקה
והארוחות, והשיחות עם זה שיושב לצידך. הוא יהיה לחברך הטוב
ביותר עד הרגע בו ייגעו גלגלי המטוס שוב על קרקע מוצקה. "חבר
חד-פעמי", כפי שכה יפה ביטא זאת צ'אק פלניוק בספרו "מועדון
קרב". ליתר ביטחון, אתה מציץ מתחת למושב של שכנך על מנת לוודא
שאין לשניכם את אותו תיק-היד.
  כיס הבד שמולך מכיל גם חוברת פרסומית עם כתבות מגמתיות
ותמונות של מוצרים שאין לך שום כוונה לרכוש. בנוסף ישנו פלקט
מנוילן שנתבקשת לעיין בו כבר בהמראה, אבל אפשר לחשוב שמישהו
באמת קורא את זה לפני שיהיה חירום אמיתי. ביניהם תחובה שקית
נייר שתפקידה לקבל בחזרה את ארוחת הערב שלך, במקרה שתתחרט.
  אתה שולף את אוזניות הפלסטיק שנעטפו בניילון על מנת לתת לך
את ההרגשה שאתה הראשון שמשתמש בהן. נורא כיף לקבל דברים חדשים.
אתה קורע את השקית ומתחבר לערוצי המוסיקה הזורמים בעורקיו של
המטוס הגדול שייקח אותך לעברו השני של העולם. אתה בוחר בערוץ
של מוסיקה מרגיעה, להעביר איתה את הזמן עד שיתחיל הסרט הבא.
שכנך למושב מבקש סליחה בקומו לכוון השירותים. המסך הגדול שעל
הקיר מלפנים מציג נתונים מתחלפים על מיקום המטוס, גובה, מהירות
הטיסה, הזמן שעבר והזמן שנותר ועוד שלל נתונים מתחלפים, במספר
שפות, שנועדו לעזור לך להירדם במהירות.
  אתה נהנה מכל הפינוקים שיש למחלקת התיירים להציע, מצוייד
בצג טלוויזיה אישי עם האפשרות לבחור מתוך עשרה סרטים שונים,
ומוקף בצוות דיילים ודיילות שמקבלים את האושר העילאי בכך שהם
זוכים לשרת אותך. מה עוד אפשר לבקש?
  "חברך הטוב" חוזר למושבו ונרדם מייד. הסרט שחיכית לו מתחיל.
אתה עדיין לא מייחס חשיבות לתכונה המתהווה סביב המטבחון הקרוב,
כשדיילים הולכים ומתקבצים סביבו, מתלחשים בינם לבין עצמם. אינך
ממש מבחין בראש צוות הדיילים שמגיע מקדמת המטוס, מציץ לתוך
המטבחון הקטן ואז מתחיל בחלוקת הוראות. גם אינך נותן עדיין את
הדעת לאותה אישה, בגיל העמידה, הפוסעת אנא ואנא סביב המטבחון
הקטן, כשהבעת אימה מתוחה על פניה, ודיילת חיננית אוחזת בכתפיה
ומנסה להרגיעה.
  לאחר מספר דקות אינך מסוגל שלא לשים לב, כשהקברניט קוטע את
מהלך הסרט ושואל במערכת הכריזה אם יש רופא על המטוס. אתה מרים
את ראשך מהמסך ומעביר מבטך מסביב. איש מהנוסעים לא התרומם
ממושבו. אתה מבחין בדייל ותיק מביא מירכתי המטוס מזוודת פלסטיק
קשיחה. כשהוא עובר לידך אתה קורא את התווית - "עזרה ראשונה".
הוא מניח את המזוודה מחוץ למטבחון, על אחת מעגלות המזון שהוצאו
מתוך החדרון הקטן אל שני עברי המסדרון, כנראה על מנת לפנות את
החלל שבפנים. שלוש דיילות צעירות עומדות מחוץ לפתח ומחליפות
ביניהן מבטים. מידי פעם אחת מהן תשלח מבט פנימה ומייד תפנה
אותו בחזרה בחטף. הדייל הוותיק נראה כאחד שבילה שנים רבות על
מטוסים ובטיסות מעין אלה. הוא ראה כבר הכל, או לפחות כך חשב עד
לרגע זה. כעת הוא נראה מעט מבוהל, אובד עצות. הוא פותח את
המזוודה ומחל לפשפש בתוכה. מידי פעם מרים את ראשו ומסתכל סביב,
כמו מצפה לעזרה שתצוץ ותנחה אותו מה לעשות. לאחר מספר רגעים
הוא חוזר ותוחב ראשו שוב פנימה, מאוכזב. כעת הוא שולף חפץ
כלשהו ונכנס לתוך המטבחון. בינתיים רב-הדיילים נע הלוך ושוב
בין המטבחון וקדמת המטוס. בכל פעם שהוא חוזר לירכתיים הוא מחלק
הנחיות מעודכנת לאנשיו. הנה הוא שוב מתקרב. לפתע הוא מבחין
במבטים הסקרניים אשר שולחים פנימה הנוסעים היושבים בקרבת
המטבחון, ומגיף בהפגנתיות את הוילונות. הוא לוחש דבר מה לשתי
דיילות, אשר מייד נפוצות אל המעברים ומתחילות לטפל בצרכי
הנוסעים ובבקשות שהחלו להצטבר בדקות שחלפו. מידי פעם הן חוזרות
ונכנסות בזהירות מבעד לווילון, ואז יוצאות שוב, כוס משקה בידן,
בדרכן אל נוסע צמא. הדייל הוותיק מגיח שוב החוצה מידי פעם,
לחיפוש נוסף בתיבת האוצר, שולף חפץ כלשהו ואז נכנס בחזרה
פנימה.  
  האשה המתבגרת עודנה ניצבת בפתח המטבחון. מידי פעם היא פוסעת
פנימה לרגע חטוף. הנה היא שוב פוסעת פנימה מבעד לוילון, ומייד
יוצאת בחזרה, כשידיה ספוקות על לחייה. כעת היא מהלכת במעגלים
סביב הפתח. ידה האחת תומכת במרפק ידה השנייה, המחזיקה בפניה.
לבסוף היא נעמדת אל מול המרווח שנותר בין הווילון לבין משקוף
הכניסה. האור מבפנים נופל על פניה שבמסדרון המואפל. היא נראית
כבת חמישים. עיניה אדומות, מופנות פנימה וכלפי מטה, קבועות על
נקודה כלשהי בתוך החדרון הקטן. פניה הלחות עוטות ארשת של דאגה
וחוסר אונים. אולי ייאוש. דיילת ניגשת אליה ואומרת לה משהו.
היא מגיבה בהנהון מהוסס. הדיילת נכנסת פנימה וחוזרת עם כוס
משקה אותה היא מגישה לאשה, האוחזת בה בשתי ידיה. הכוס רועדת
בעת שהיא לוגמת ממנה באיטיות.
  מישהו קורא שוב במערכת הכריזה, הפעם בעוצמה רמה יותר. הוא
שוב מבקש, כמעט מתחנן, שאם ישנו רופא על המטוס, שיזדהה,
בבקשה. הפעם יותר אנשים מרימים ראשיהם מעל למשענת הכסא
ומתבוננים סביב. אחד קם ופוסע לעבר המטבחון. האם נמצא המושיע
המיוחל? או שמא עוד אחד שאוהב לדחוף אפו לכל עניין ולתת עצות
מלומדות בנושא שמעולם לא התנסה בו. הוא תוחב ראשו באלכסון מבעד
לוילון, ואז פוסע פנימה. העובדה שבתוך מספר שניות הוא נדחף
החוצה בידיה של דיילת נזעפת מצביעה כי הוא, ככל הנראה, מהסוג
השני.
  כעת אתה עד לצירוף מקרים מיוחד במינו, כשכמה וכמה נוסעים
מרגישים צורך עז לצאת אל השירותים בדיוק באותו הזמן, ודווקא
עכשיו. בנוסף, אנשים הישובים באחורי המטוס החליטו משום מה ללכת
דווקא אל תאי השירותים המצויים בקדמתו, במקום אל התאים הקרובים
שבירכתיים. באופן דומה להפליא, אנשים מקדמת המטוס החליטו שהם
דווקא ירגישו יותר נוח בשירותים שבסוף המטוס. ואם כבר עוברים
לאורך המסדרון, אז למה שלא 'להגניב' מבט מבעד לחרכי הוילון?
אחרים חשו שהם צמאים, ובחרו ללכת בעצמם אל המטבחון ולבקש כוס
משקה. לבטח עשו זאת על מנת לחסוך מאמץ מצוות הדיילים. היו גם
כאלה שהתקהלו סביב הפתח ללא סיבה נראית לעין, והחלו מתלחשים
ביניהם. חלק ממך רוצה אף הוא לעמוד ולהתקרב, אך הוא מוחזק
במקומו בידי החלק שרוצה להיבדל מאותה עדת סקרנים.
  לפתע נפוצים כולם לכל עבר, כנחיל זבובים שגורש מגבה של זברה
רגזנית תוך הצלפה של זנבה, כפי שראית רק לפני שבוע בתכנית
בערוץ הטבע. הפעם המצליף הוא הרב-דייל, שחזר ממסע נוסף אל קדמת
המטוס.
  מחשבותיך מתחילות להפליג מעלה, מעל המטוס ומעל העננים.
מחשבות על כלא פלדה סגור, המשייט לו בשמי הלילה, ומישהו הזועק
לעזרה ומתדפק על קירותיו, ואין איש להושיע. מחשבות על סירה
טובעת במרכז האוקיינוס, ואין שום יבשה באופק, ואין יונה שתחזור
עם עלה של זית. אתה רואה את הדייל המזדקן יוצא מתום המטבחון,
כתפיו שמוטות. הוא ניגש אל האשה הרועדת, שפורצת בבכי, וכמעט
מתמוטטת אל רצפת המטוס. הדיילים אוחזים בה ומלווים אותה לקדמת
המטוס, מעבר לטווח הראייה שלך. דיילת אחרת הולכת מאחוריהם,
נושאת בידה ממחטות נייר וכוס מים. שכנך למושב עודנו ישן. אתה
תוהה מה עובר כעת בראשם של הנוסעים האחרים. הדייל הוותיק
מסתודד עם רב הדיילים. אתה חושב כמה נורא כשמשהו כזה קורה
דווקא בדרך לחופשה. זה נראה יותר מתאים, יותר שייך, לחיי השגרה
שרוצים להשאיר מאחור. אתה מבחין בדמעה זולגת על פניה של אחת
הדיילות, מורחת את האיפור לאורך לחייה.
ואתה חשבת שיש פה הכל.
דיילת אחרת מנגבת פניה במטפחת.
  ואם כבר משהו שקורה במטוס, אז זה לא מסוג הדברים שדמיינת,
או שחששת מפניהם. חשבת על תקלה, אולי תאונה, מי יודע. אבל לא
משהו כזה. הדייל ניגש אל תיק העזרה הראשונה וסוגר אותו
באיטיות, כשהוא משיב פנימה מספר שקיות שהתפזרו על הרצפה. הוא
נועל את הבריח ולוקח את מזוודת הפלסטיק בחזרה לסוף המטוס. מלבד
דיילת בודדה שנשארה לעמוד על המשמר ליד הפתח, המטבחון נותר
מיותם.
  אתה מתבונן לעבר המסך הגדול התלוי על קיר המטבחון. האותיות
והמספרים שרצים עליו מיטשטשים בעת שאתה ממקד את מבטך בנקודה
דמיונית שנמצאת בפנים, מעט מעבר לקיר. כבר נאמר לך בעבר שיש לך
מבט חודר, אך הוא עדיין לא חודר דרך קירות.
  בעוד מספר שעות ינחת המטוס. הנוסעים יתפזרו איש-איש ליעדו.
לבטח לא יתנו מחשבה נוספת לעניין. אך זוג אחד כבר לא יהיה
בנופש. למען האמת, זוג אחד כבר לא יהיה עוד זוג.
  אתה לוקח את כל המחשבות האלה, מקפל אותן יפה-יפה לתוך מעטפה
חומה בראשך, וחותם אותה בשעווה. אתה מרים אותה ומכניס למגירה
עמוקה-עמוקה, איש שם באזור של הזיכרון בו אתה משתדל להמעיט
בביקורים. באיזו כוננית עזובה, על צוק מבודד, הרחק-הרחק
באושיות שלך, ממש על סף תהום השיכחה. במקום שמספיק רק משב רוח
קל על מנת שתיפול פנימה, הכוננית על כל תוכנה. כמה היית רוצה
שזה יקרה כבר.
אתה חוזר אל הסרט שלך, שהמשיך להתקדם בינתיים. בדיוק כשמבטך
נוחת שוב על הצג הקטן מתכהה התמונה והמסך דוהה לשחור. צמד
מילים זורח לאיטו מתחתית המסך, באותיות של קידוש לבנה:















"THE END"                                     .







.