רמי חיבר אותיות. אחת-אחת אותיות דפוס יפות ומדוייקות, מעשה
ידי מכונה מעשה ידי אדם הצטרפו למילים ולמשפט. רמי סיים. הדבק
מתייבש.
לידיו נמשך מאליו מעטפה לבנה ועליה כתב ילדותי "רוברט שפרמן,
מגדלי שפרמן, רמת גן".
זה היה הרעיון שלו שהיא תכתוב את הכתובת והשם של אבא שלה, שלא
יאתרו אותו באמצעות הכתב שלו כשיחתום על צ'ק מתישהו לקראת
ארבעים, רק אלוהים יודע למה אבא שלה מסוגל.
רמי שנא גרפולוגים. ופסיכולוגים. ומומחים לשפת גוף וכל החארות
האלה שהתעסקו בפסיקים הקטנים בהתנהגות של בן-אדם שאמורים לקבוע
אם הוא מתאים למשרת שירות לקוחות או לטיגון עופות שמנוניים.
למוצרט הייתה תסמונת טורט. זו מחלה שגורמת לאדם נחמד לחלוטין
לקלל ולנבל פיו ללא הפסקה, תוך נפנוף ידיים פרוע,אחת ממחלות
הנפש היחידות ששותפים לה שני המינים באחוזים שווים. אם מוצרט
היה נבחן אצלם הפומפה הייתה מונחת בידו תוך דקה.
רמי לא ידע אם הוא פחד או שנא אותם יותר, אבל היה לו תחושה
שלאנשים הקטנים המתעסקים בדקויות הקטנות, שמור תפקיד בגיהנום,
באספקת זרדים בלתי פוסקת לליבוי האש.
הוא גם הלך על הבת של שפרמן ולא בוברוב כי לך תדע איזה קשרים
במאפיה יש לטייקונים האלה שעלו עם טונה כסף לכאן משם, רק זה
חסר לו, שיתפסו אותו ועוד יעלילו עליו שהכניס את אלינה להריון
לפני שירצחו אותו, כדי לכסות על ההריון הבלתי נמנע מאחד משומרי
הראש שלה, שפריו יצווח במבטא בולט לאוויר העולם את קיומו כעבור
שבעה חודשים.
היא בטח ישנה עכשיו. הזמן שהיה הכי אהוב עליו כשהיה חצי מזוג.
פעם היה רק עוצם את העיניים ומרגיש כ"כ לא לבד שזה דגדג לו בכל
הגוף. עכשיו זה היה הזמן החביב עליו כי בזמן הזה היא לא
הרעישה. יכול להיות שזו הייתה הסיבה להעדפתו את הזמן הזה גם
אז.
הוא התמהמה בכוונה עם שליחת דרישת הכופר. הוא לא ידע למה. כל
יום מצא סיבה חדשה: סופשבוע מתקרב, סופשבוע רק הסתיים, סניף
הדואר בטח עמוס, התיבה רחוקה וקר בחוץ.
הוא נשכב על המיטה כמצפה למישהו(מישהי?) ואח"כ נאנח ונשכב
כמצפה לתקרה שתתמוטט עליו. כשרמי היה ילד הוא היה חולם כל הזמן
על חטיפת כוכבניות יפות או סתם ילדות מהכיתה. ככל שהתבגר
העלילות הפכו נפתלות והורמונליות יותר, אך לכולן היה אותו סוף:
הן הבינו אותו. הן רצו להישאר איתו, הן לא קראו עוד לעזרה או
לא התייחסו אליו אלא הביטו בו בעיני במבי לחות, טיפה קטנה של
אושר בזווית האישונים הענקיים שלהן.
הוא לא שם לב שאף פעם לא פינטז על החיים שאחרי במונחים של יותר
מסצינות חפוזות. לו היה עושה כן היה מגלה שלו הייתה נתלית עלמה
יפה בעיניו, תוך זמן מועט יחסית לנצח, מרגע התרוממות האגו,
יאבד אליה כל צל של כבוד, על שהעריצה ברייה כמוהו.
הוא לא יכול לשחרר אותה. כל החים הוא יביט אחורה לחפש את אדון
שוטר שישדך אותו למר שותף לתא. הוא חשב לרגע שהוא אולי פחד כ"כ
ממעשי הסדום כי אולי הוא עלול לגלות שהוא אוהב את זה, ומכאן
הדרך להתמוטטות השקפת עולם הטרוסקסואלית תקינה ושחרור מחשבות
עוד מימי הרסן לשיניים קצרה כהדחה מרצון מקורס טיס, אבל המחשבה
דוכאה מייד ע"י השומר האלמוני על שפיותו של רמי, אי שם בין
סינופסות מוחו.
לפתע הוא קלט שהעיניים שלה פתוחות ומביטות בו, מנסות לקרוא
המילים ששפתיו הגו ללא הוצאת קול. "מה יהיה איתך?" אמרה בתוכחה
מעושה בחלקה.
"יהיה בסדר" אמר בחיוך נבוך,הקבוע שלו, "עושה קצת שלום עם
עצמי".
"תעשה שלום בעיניים סגורות" אמרה ונאנחה.
איזה מזל שהרגליים שלה כ"כ קשורות לקרקע, בלעדיה היה מרחף לו
בין ענני הדמיון שלו והיה מאושר מהריגושים המדומים שראה במוחו
כדי לגרום לעצמו לחוש בשליטה וחכם וכל-יכול, אבל בזכותה הוא רק
אורח ממהר שם, שאורז הכל מהר בסנדביץ', לאכול אח"כ, לבד.
הוא נצמד אליה, מרגיש את הקוצים העדינים שעל רגליה מדגדגים
אותו, ושאף מלוא ראותיו ניחוחה. ניחוח של בית, של שמפו של
בנות, של פיג'מה שעליה ויתר כ"כ בשמחה, ומה שגילה שהכי שימח
אותו, שהיה זה ריח של חלום, אליו כמעט ושקע בשמחה, כשנזכר במה
שאמרה לו היועצת הלא-בלתי מצודדת בתיכון (למרות שבתיכון מגוון
האובייקטים שנמנו על הגדרה זו היו רבים כסירובים דמיוניים
שקיבל מבנות המין היפה) כשאמרה לו שהדמיונות האלה הן סוג של
פיצוי על מה שאין לו בחייו, או שהוא מרגיש שחסר, בו ולו, ושהוא
משלים בצורה הדמיונית.
היא אמרה לו שזה בריא ושהוא צריך להמשיך ולשקוע בדמיונות. היא
לא ידעה שיעשה כן עד גיל 30. היא לא אמרה לו גם לנסות לגלות מה
מסתתר מאחורי החלומות האלה ולמה חלק מהחלומות לא חזרו עוד או
השתנו לאחר שצורך זה או אחר שלו נענה.
מזל שיש לו אותה, שתציל אותו מעצמו, שתדאג לו ותשמור אותו
בתלם, שתוודא שלא יעבור יום מבלי שיחלום את חלום החטיפה עד יום
מותו.