את:


אני לא ידוע מה זה ייתן לי לרשום כאן את מחשבותיי אליך , אולי
זה בגלל הצורך האז שיש ביי לחלוק את רגשותיי , גם אם זה רק עם
המחשב שלי.
אני יושב כאן אחרי שעוד פעם אחרי אין ספור פעמים ששאלתי את
עצמי למה אני סובל כל כך בגללך , מה יש בך שגורם לי להרגיש כל
כך רע אחרי המעשים שאת עושה כמו שעשית היום.
אני לא יודע אם זה בכלל מוצדק לחשוב ככה כלפיך , הרי אני יודע
שהרגשות שלך כלפיי לא דומות לשלי כלפיך.

אני רוצה לצעוק אני אוהב אותך כל כך אבל אז אני חושב מאיפה
האהבה הזאת? את לא האישה שאני רוצה לבלות איתה  את כל ימי חיי
את גם לא מתקרבת להיות אשת חלומותיי אבל את האישה שבשבילה אני
מקריב את כל האנרגיה שיש בי , את האישה הכי נחשקת בעולם וכל כך
לא במובן המיני, את האישה שבכל נשימה שלישית שלי אני ניזכר בה
, את האישה שבשבילה אני אקריב את חיי.

חלק גדול בי רוצה פשוט להתנתק ממך , לברוח למקום מרוחק שבו את
לא נמצאת . בו אני לא יהיה צריך לקנאות ,בו אני אכיר אחרת
ויתחיל לחיות כמו שאדם בגילי צריך לחיות, בו אני אוכל להשתחרר
ממך ולהפסיק להרגיש כמו טיפש.
אך נותר החלק הקטן ששולט בי כבר הרבה זמן החלק שאומר שבמקום זה
קולך לא ישמע יום אחרי יום ובמקום זה את.. את לא תהיי.      

"כל העולם הבמה וכל יושביו שחקנים" בשבילי את השחקנית הראשית ,
אך כנראה שבהצגה שלך אני רק יושב בקהל.