זהו סיפור על החיים, זה סיפור על טירוף, זה סיפור על אהבה
אמיתית ועמוקה אבל לפני הכל, זה סיפור על טל.

שם קוד "לך זרוק זבל"

מה שהיה הכי מיוחד אצל טל היו העיניים שלה. תמיד אנשים העירו
לה על זה שאפשר בקלות לטבוע בתוכן אבל היא איכשהו ככה קיבלה את
זה בהבנה. לא הרבה הבינו לגמרי את טל. למען האמת היה אפשר
לספור את הכמות הזו של מבינים על ידו האחת של נגר זקן ומסכן
שאיבד שלוש אצבעות במהלך הקריירה. היו אלו טל ואיך לא החתול
שלה, טולי. טל התעקשה על כך שטולי יכתב עם 'ט', כי הוא חתול של
טל ומכאן, טולי.

אני אף פעם לא הכרתי את טל, לא יותר מדיי. אני מספר את כל מה
שאני יודע על טל רק בגלל שקראתי את זה ביומן של טל, שהיה כתוב
עליו בקטן "יומן של טל". ביומן של טל עיינתי במקרה, אני בכלל
לא מהטיפוסים המעיינים או המתעניינים. מה שסודי ביותר ולא נועד
לי, מקומו רחוק ממני. כמו שאומרים, סוד כמוס לפרה ולסוס.

אז איך בכל-זאת קראתי ביומן של טל?
היומן נגלה אליי בטיול מסעיר, שם קוד "לך זרוק זבל". כשהתקרבתי
לפח, זורק את השקית הירוקה חזק במיוחד, להעניש את החתולים
שנמצאים בפנים על זה שאני נבחרתי למבצע המזוהם הזה, קלטו זוג
עיניי שהורגלו לא לסרוק את השטח בשיטתיות, מזרון די חדש מונח
על מיטה זוגית שנראתה חדשה מדיי מכדי להזרק. (+ישנה מדיי מכדי
להיות מוצר שנשלח בטעות לכתובת הלא נכונה - פח?).
ניצלתי את המשאב האדיר שניצב מולי והתיישבתי כולי על המיטה.
המיטה כתגובה פלטה מתוך ארגז המצעים שנשבר איכשהו חתול אחד,
טבעת אחת מחומר שהיה רוצה להיות כסף ויומן. כן, לא גררתי 25
שורות סתם, זה היה היומן של טל.

יהיה בן-אדם אפאטי ככל שיהיה

יהיה בן-אדם אפאטי ככל שיהיה, אבל כאן כבר נכנס לתפקיד המצפון
שלחץ להחזיר לטל הזו (או הזה בשלב הזה של הסיפור) את היומן
הנשכח בארגז המצעים. אזרח טוב אני, הסכמתי. כן, הלוואי והיו
עוד כמוני חייך והסכים פח הצפרדע הירוק שהתרוקן מחתולים. פתחתי
את העמוד הראשון ביומן, כתב היד הלא קריא והלא מושקע הסגיר את
טל כגבר או ילד. בדף השני יכולתי למצוא קשקושים לא מובנים בכלל
לצד ציורים מובנים פחות. התייאשתי ודפדפתי במהירות בחיפושיי
אחר כתובת או מספר טלפון. התאכזבתי לא למצוא שום דבר, סגרתי את
היומן והתכוונתי להניח אותו בחזרה בארגז, איפה שמצאתי אותו, רק
שבאותו הרגע נפגשו עיניי במילים שהיו בצד האחורי של החפץ הקטן.
"אם מצאת, שמור לעצמך, אוהבת, טל".

יהיה בן-אדם אפאטי ככל שיהיה, אבל המילים אוהבת טל תוך שניות
לקחו אותי חזרה אחורה, 27 דפים ביומן הכתום, דף אחד אחרי
הכריכה. מה שהיה כתוב ב-26 הדפים האחרים לא אספר כאן בגלל
הבטחה שהבטחתי לטל כשהגעתי שוב לכריכה בצד השני של היומן,
מצאתי ואשמור זאת לעצמי. ביומיים שאחרי התלבטתי מה לעשות עם
זה, מה לעשות עם עצמי. החלטתי שהדבר הכי טוב שאוכל לעשות זה
לשכוח לגמרי מטל ומהיומן. כמובן שיום למחורת בערב מצאתי את
עצמי בבית הקברות ניצב מול קברה של טל. (אחרת העלילה הייתה
פשוט על הפנים ולא הייתי מספר את זה) עמדתי אילם ומשותק.
שנינות רגעית עזרה לי להרגע עם הלצה על כך שלגבי אנשים מתים
המושג "שתיקות מעיקות" לא תופס. הסתכלתי על המצבה עוד כמה
דקות, הנחתי אבן בהפגנתיות והסתלקתי.

יום למחורת כבר התחלתי לדבר. "תשמעי, אני חושב שזה לא בסדר מה
שהם עשו לך. אם הייתי מוצא את היומן שלך הזה כשעוד היית בחיים,
אני חושב שיכולתי לעזור. אני חושב שזה חבל מה שקרה לך ושאסור
שזה יקרה עוד!" הפסקתי אותי בבהלה. הרגשתי את עצמי מתרגש, מה
עובר עליי? לקחתי את עצמי בידיים (לפחות כך חשבתי) ורצתי חזרה
למציאות.

כמו פרח שנגע/ה בו טל ב-5 לפנות בבוקר

מה עובר עליי? באותו לילה קראתי שוב ביומן ההוא מצתמרר עם כל
מילה, כמעט דומע. ידעתי שאני צריך לעשות משהו, ידעתי את זה.
להדחיק כבר בטוח לא יכולתי ולשכוח לא היה סיכוי. עם זאת ידעתי
שמשהו צריך להיעשות, פשוט לא ידעתי מה.
"זה כמו ארטיק לימון" מסבירה טל בדף 13 עם הציור הזוועתי. "כל
פעם שאוכלים אותו במזג אוויר שונה יש לו טעם אחר. שזה אותו
טעם, אבל אחר". התאהבתי בטל.
היא נגעה באזורים שמזמן מתו אצלי והעירה אותם לחיים. בראש שלי
השתוללו דימויים מטורפים, נהפכתי ספרותי ופילוסופי. אכן קמתי
לחיים, כמו פרח שנגע/ה בו טל ב-5 לפנות בוקר. הזדקרתי כולי,
הרגשתי מיוחד, הרגשתי הנבחר, האחד.
טל שלחה את אז אליי ואני כמעט שלא קיבלתי את זה מרוב שהייתי
מת.

נרדמתי מרוב אושר, לא מבין את גודל האובדן והצרה. אותו לילה
היה זה שכנראה סיים את חיי השגרתיים ופתח דלת חדשה לעולם
שעליזה לא העזה לחלום עליו. התעוררתי בבוקר (דבר שהפתיע את כל
בני הבית) ויצאתי החוצה. התיישבתי על הכסא והתחלתי לשקוע.
הסתיו מפזר את כל העונות סביבו בצורה לא מובנת. הריח הזכיר לי
חורף, העצים הראו לי סתיו בעוד שהדשא צמח לקיץ והשמש פיזרה
אביב. אולי זה הארץ הזאת שלנו, מטורפת מכל כיוון אפשרי. ואני,
אף פעם לא התעמקתי כל-כך במזג האוויר התפלאתי לגלות את כל זה
בחצי סיבוב של הראש.

איך קורה שהימים כל-כך קצרים

לא הכל בעולם הזה אני מבין אבל יש כמה דברים שהצלחתי לעלות
עליהם. למשל, ירקות מאודים אני לא אוהב, לא חשוב איך זה מוגש.
למשל, לא משנה מה יש בסנדוויץ', אם תוסיף חסה זה יראה ויטעם
הרבה יותר טוב. ולא רק בנושא האוכל היו לי הארות מהסוג הזה.
אחרי כמה התנסויות קטנות יצא לי לקלוט למשל, שאין אף אחת בעולם
הזה שמתאימה לי. וזה לא שלא בדקתי, לא שלא ניסיתי -
ראיתי דברים. כלום לא עבד בשבילי. פעם אני הייתי אדיש מדיי
ופעם היא יותר מדיי עירנית, פעמים אחרות אני הייתי עסוק מדיי
ברעיון שיש לי מישהי, פעם אחת אפילו היא הייתה עסוקה ברעיון
שיש לה מישהי, איכשהו תמיד משהו לא הסתדר.

אבל עם טל, עם טל הכל הסתדר. פרט לעובדה שהיא לא הייתה קיימת
במושגים ממשיים של כאן ועכשיו, הכל הסתדר. תמיד רציתי להיות
באמצע של מערכת יחסים. נכון שאומרים שההתחלה הכי נחמדה אבל מצד
שני גם הכי מעייפת והכי לא נוחה. כל המבוכה שמסביב זה וכל האי
הבנות והמשחקים. אבל עם טל זה לא היה ככה, הכרתי אותה טוב,
הבנתי כל מילה שלה. הייתי שרוי באמצע מערכת יחסים מטרפת חושים
עם אדם שלא ראיתי ולא אראה.

כשהימים נהיו קצרים יותר וקודרים יותר התחלתי להבין. לא מדובר
פה באיזשהו פרק זמן ארוך. סך-הכל משהו כמו שבוע. פשוט שהמעבר
משעון קיץ לחורף עושה את כל ההבדל כולו. אז איך קורה שהימים
כל-כך קצרים?
"המעבר בין יום ולילה", כותבת טל, "הוא משהו שאתה מחליט
בעצמך". חשבתי על זה רבות. "השמש יכולה לבעור שעות", היא
ממשיכה, "אבל אם אצלך בפנים לילה, שום דבר לא יהיה מואר".
וכך היה, הצללים רדפו אחריי לכל פינה. העדפתי לא לחשוב על זה
אבל כל לילה חזרתי וקראתי ב"יומן של טל". בינתיים ביקרתי עוד
כמה פעמים בחלקה של טל בבית הקברות, היה נורא יפה שם, מלכותי.


פעם אחת עלתה לי מחשבה לראש שהפחידה אותי לגמרי. חשבתי אם זה
יהיה נורא אם אני אבדוק איך טל נראית... אפילו תמונה לא הייתה
ביומן הזה שלה. הרגשתי כאילו אני מתרגש לקראת בליינדייט שאף
פעם לא יבוא. התחילו להציק לי כאבי בטן והקאות. צבע הפנים שלי
החוויר מיום ליום, גם בגלל החורף וגם לא בגללו.
מתחת לציפורניים שלי התחילו להופיע כתמים לבנים שהעידו על כל
מיני דברים. נעשיתי חלש מיום ליום.

לא היה מי שיכסה אותי

כשחושבים על זה יכול להיות שהייתי קצת משוגע עם כל הסיפור הזה.
בדיעבד כשאני מסתכל על זה מלמעלה יכול להיות שקצת הרחקתי לכת.
בסך-הכל יצא לי להביט פנימה לתוך מישהי שמצאה חן בעיניי, אולי
אם היינו נפגשים פנים אל פנים זה לא היה עובד בכלל. אבל עכשיו
אני מבין הרבה מאד דברים שלא הבנתי אז כשהייתי שם.

באותו יום שני בבוקר התעוררתי מוקדם מהרגיל. הכל היה מסודר לי
בראש וברור. הלכתי למכולת וקניתי כל מה שהייתי צריך. בדרך לשם
ראיתי הרבה נשים ממהרות שגרמו לי להיות שלם עם עצמי עוד יותר.
אחר כך אכלתי ארוחת בוקר פשוטה שלא תכביד עליי יותר מדיי שמתי
הכל בתיק קטן ויצאתי לדרך. כשהגעתי, להפתעתי המקום היה ריק,
ואני הייתי בטוח שאצטרך לחכות עד הערב. עבדתי בקצב מטורף, נחוש
בדעתי ובלי היסוסים. גשם קל החל לטפטף ולחדור דרכי, טיפה טיפה
מזכיר לי שהימים קצרים, כל-כך קצרים. הגברתי את המהירות.

תוך שלוש שעות וחצי סיימתי את העבודה. זה אולי לא נראה מי יודע
מה אבל שטויות, בור זה בור, וגם ככה אני לא אסתכל על זה יותר
מדיי. הנחתי את התיק שלי על הרצפה ורוקנתי אותו. זרקתי את
הדברים אחד אחד למטה: מגבת אחת, סדין אחד, חסה אחת חתוכה יפה
ויומן אחד של טל. אחר-כך פשטתי את הבגדים המלוכלכים ושמתי עליי
בגדים נקיים ויפים, קפצתי פנימה. ממבט מלמטה הנוף נראה אפילו
יותר מלכותי. שכבתי בשקט לצד המלכה שלי.

בינתיים הלילה ירד והגשם יתגבר. התכנית שלי כולה התפוררה לי
מול העיניים. בעל דעה החלטית אולי הייתי אבל מבריק במיוחד
כנראה לא הייתי. מי יכסה אותי??? לא היה מי שיכסה אותי! שכחתי
שצריך מישהו שיכסה אותי! איך יכולתי לשכוח??? חשבתי על הכל חוץ
מזה! מזל שלקחתי איתי את הפלאפון. פחדתי שהוא נרטב אבל למזלי
הוא עוד פעל וחייג. אחרי שלוש צלצולים היא ענתה. "אמא, אמא
תקשיבי אני צריך שתבואי לכסות אותי" פרצתי בבכי. "קר לי ואני
צריך שתכסי אותי וגשם יורד, אין מי שיכסה אותי", מילים לא שלי
יצאו מהפה. "אני בבית-הקברות, ליד הקבר של טל, סיפרתי לך על
טל...".

פס ארוך של זמן מדומה בצבע תכלת

אמא באה ואבא בא איתה ואחר-כך פסיכולוג ובית-חולים ובסוף
איזשהו מקום לבן וחמים. דיברו איתי על הרבה דברים, דיברו איתי
על החיים ודיברו איתי על המוות. ואני כל הזמן הזה לא יכולתי
להפסיק לטעום את הירקות המאודים המסריחים שקניתי באותו יום
במכולת, שרציתי לוודא שאני שונא את זה לגמרי, לא יכולתי לשחרר
את הטעם הזה מהפה שלי. רעדתי, רעדתי בכל הגוף. עצמתי את
העיניים חזק חזק וקיוויתי שלא אוכל לפתוח אותן שוב.

הרופאים הסבירו לאמא שהיומן של טל היה איזה משהו שהמצאתי לעצמי
ואמא הראתה לי שזה הכתב יד שלי ושאין אישה כזאת טל, והמצבה
שמצאתי בבית הקברות הייתה בעצם של טל אחרת ושלטל אין בכלל שם
משפחה והיא לא קיימת. אני רציתי להוכיח להם שזה נכון, להראות
להם את טולי, שבטח נכנס לתוך פח האשפה באותו יום, להסביר להם
שלטל היו עיניים יפות, שיכולת לטבוע בהן!
הם יכולים לשאול אנשים, כולם אמרו את זה!
אבל הם לא הקשיבו לי. לא הקשיבו למילה. אמא רק בכתה ושאלה מה
היא לא עשתה בסדר. מה היא לא עשתה בסדר? ואני הפכתי שוב אפאטי
כמו קודם רק בעשר דרגות יותר.

בסוף חודש אפריל ששוחררתי הביתה, גיליתי שהיומן של טל כבר לא
במקום שלו. כשאמא אמרה שהוא נרטב אותו יום בגשם וביקשה מאד
שאני לא אחפש אותו יותר אף פעם, פשוט אזלו לי כבר כל הכוחות
להסביר. הלכתי לחדרי ובלי לטרוח לסגור את הדלת עשיתי קשר עניבה
גדול וקשרתי אותו לידית שבארון. נתליתי וספרתי עד 30. את המספר
31 כבר לא הספקתי לספור.
---
אחרי זה כבר לא היה יום ולא היה לילה, הכל נראה כמו פס ארוך של
זמן מדומה בצבע תכלת. אז נכון שאולי לא מצאתי את טל והיא לא
מצאה אותי כי זה מקום ענקי פה, אבל מה שבטוח, מה שבטוח הימים
לא יהיו כל-כך קצרים עוד, לא עוד.