כמו תפוח,
היא אומרת לי שאני טוב.
גם אני חושב ככה,
בסך הכל, אני לא רע.
עדין כזה ומתחשב.
וכשיש לי כח אני מלטף אותה בצוואר.
בדיוק כמו תפוח.
כמו פאפאיה.

לפעמים אני רע.
או סתם לא טוב.
עגבנייה ירוקה.
לא שייך, כמו מכונת צילום.
אני מרגיש את זה.
בעיקר כשאני משחק במחשב.
מתבייש בעצמי.
נבוך. ילדותי. אטום.
למה אני כזה, חסר רגשות?
אני אומר לה  - "אני רע".
והיא אומרת שכולם רעים.
זה בסדר.
רוצחים. אנסים. פיגועים. מחבלים.
זה בסדר.
כולם.
זה בסדר.

אני אומר לה, אז, שזה יחסי או אולי יחסים.
והיא אומרת שלא צריך להיות גאון כדי ללמוד פיסיקה.
ושזה לא שייך, כמו מכונת צילום.
אבל זה חשוב.

ומה אני מבין מזה?
שאם כולם רעים,
אז שוב אני מוצא עצמי טוב,
טוב יחסי.
בדיוק כמו תפוח.