נכשלתי.
אז מיד לקחתי את הבוזוקי שלי והלכתי הביתה.
חבל שאינני מנגן בחליל, הסכמתי עם עצמי בדרך למכונית.
חלילן זה משהו שאי אפשר לוותר עליו, אף פעם.
אפילו הוא מנגן בחליל עשוי שנהב, שעבורו נשחטו חצי תריסר
פילים.
גם יאכל בפה פתוח.
גם יהיה ממצביעי הימין.
אף אחד לא יזרוק חלילן מהתזמורת, ויהי מה.

נציגי התעשייה, עתירי הידע,
שמחו לאידי כנראה, אפילו שמעולם לא הצלחתי באמת לדעת.  
אחרי הכל מאנשים קרחים אין קרינה חוזרת.
וכשהמנהל הכללי נכנע לתכנות הפשוט,
כל העובדים האמיתיים הפכו לצמר-גפן מתוק.
כמו קורי עכביש, רק מתוק.
צמר הי-טק.
הם תמיד שיחקו שם שח-מט בהפסקות.
אמרו שזו השפעה מזרחית.

כמעט כולם נמצאים בתנועה שוות תאוצה, בכיוון כללי למעלה.
כן.
דווקא אני לצד.
נבואה, הם אמרו לי מספר פעמים, ניתנה מאלוהים וכולם שוטים.
למרות זאת היו כאלו, שהאמינו שאהיה ממציא דגול.
שכבר בזכותי שומעים את הרכבות, לפני שהן יורדות מהפסים.
אך איך יכולתי לדעת מראש שלא אתקבל ללימודים גבוהים?

הרבה בשר.
עם רוטב חום כזה, כמו בצבא.
הפך אותי צמא.
שתיתי את כל המיץ, לא התחשבתי.
גם הם לא התחשבו כשאמרו לי לעזוב.
חייב ללכת אמרתי, אז נדבר בשנה הבאה, כן?
לא הצלחתי להשתמש בכל הבצק.
התבניות שלי היו קטנות במיוחד.
במיוחד, לטעמם.
אם לא הביאו לך כיבוד אז, קח עוד עוגיה פרוספר, אני מתעקש.

כמה שאני שונא אותו.
עוד בלבנון היה מסתכל עלינו, בוחן אותנו,
את הישבנים שלנו, מתנועעים מצד לצד, כשהיינו צועדים בטור
למארב.
עכשיו הוא במזרח.
מעשן סמים.

אני לא.
מעולם לא.
לעולם לא.
ככה אני.
ככה זה צרוב בי.
ככה זה נצרב.

אז לקהל הם אמרו ששברתי את ידי ואינני מסוגל לאחוז בקשת.
הם ביקשו את גוסטב שיואיל ויחליף אותי ככנר ראשון.
אני מנגן בבוזוקי,
הם לא מבינים שום דבר.