אני הולכת ברחוב מתרוקנת מכל רגשות האשמה שיש לי כלפי העולם
ובמיוחד כלפי עצמי, על גופי לבשתי את ענן האדישות שעוטף אותי
בדרך כלל קצת בגדים, וצעיף צבעוני.
התהלכתי לי מסביב לכיכר סואן בניסיון למצוא מחסה, מחסה מהגשם
שלא ירד ומהשמש שקרניה לא הלמו בי, מחסה מכולם ובעיקר מעצמי.
כשעברתי מול חלון ראוה של חנות פינתית ראיתי בובות מכסף, הן
עמדו שם והתגאו בצורתן המושלמת והחדשנית מדגמנות בגדים של
מעצבת בתחילת דרכה, הבטתי בעיניהן הריקות וריחמתי עליהן.
ניסיתי להבין את פשר חיי ואת מטרתם, אך כל ניסיונותיי כשלו
וחיי נותרו אותם חיים ללא מטרה.
אין לי חלומות ואין לי שאיפות, אני רק רוצה להיות נאהבת על ידי
אותו אדם רחוק שדמותו נהגה להטריד אותי בשעות הקטנות של הלילה.

לפני שהכרתי אותו חיי היו חיים מלאים, הייתי אדם ססגוני ומאושר
בעל המון תחומי עניין היום נשאר לי רק הצעיף.
נהגתי לצפות בו ממרחקים, מצפה לראות אותו עובר ברחוב ומחייך
חצי חיוך מסתורי שגרם לי לפול שדודה למרגלותיו.
לא הכרתי אותו כלל רק התיימרתי להכיר אותו. פיסות המידע שאספתי
ממקורות שונים רמזו לי שהוא כמעט מושלם, וזה היה הפחד הגדול
ביותר שלי, לאנשים מושלמים יש פגמים נסתרים, פגמים שקשה בדרך
כלל להבליג עליהם, לכן בכל כוחי חיפשתי את אחד מחסרונותיו.
כשלא מצאתי התייאשתי כפי שנהגתי לעשות, ובכל זאת הצלחתי להרים
את עצמי מהמיטה כל בוקר רק כדי לבהות.
הוא היה מוסיקאי, מוצלח למדי, הצלילים שהיו בוקעים מהגיטרה
שלו, גרמו לי לרעד אין סופי, והמילים, המילים היו גורמות לי
לרצות להיות אדם טוב יותר, להשתפר.
בהתחלה, רק חשבתי עליו מידי פעם, לאחר מכן, הוא היה מעסיק אותי
כל הזמן, ולבסוף עכשיו מצאתי את עצמי ממלאת דפים שלמים במכתבים
שלעולם לא יגיעו לכתובת אליה היו מיועדים, כי אין ברשותי את
הכתובת, אלא רק שם פרטי.
נהייתי אובססיבית, הרצון לראות אותו מידי יום הפך לסטייה לא
נורמלית והאהבה שלי אליו גברה, נטלה ממני את הזכות לחשוב
בהגיון והותירה אותי מאוהבת בעלת תכונות אנושיות בלבד, כאב לי
לראות איך אדם אינטלקטואל כמוני הופך לאידיוט מושלם במכה.
ההתדרדרות במצבי הנפשי התגלגלה כמו אבן, הקו הדק בין השנאה
לאהבה הפך למטושטש, וכמעט לבלתי נראה, ידעתי שאני עוברת תהליך
כלשהו אבל לא ידעתי איך להגדיר אותו.
בכל ימי כפסיכולוגית לא ראיתי קורבן לאהבה הרסנית, זו תיאוריה
שסירבתי להכיר בה והנה נענשתי על כך, פקפקתי בהגיגי האנושות
ולכן נגזר עליי לבדוק את אמיתות התיאוריה שנהגתי להטיל בה
ספקות.

בעודי מהרהרת בכל אותם הדברים ראיתי את אהוב ליבי מתהלך לו
בשביל עפר צדדי, על פניו היה מרוח עצב זיהיתי את העצב הזה,
אותו העצב היה מרוח על פני, ידעתי שליבו היה שבור לרסיסים,
הבטתי בו ברחמים ולפתע דמותו דמתה לאותן בבובות עשויות מכסף
שעיניהן ריקות, ידעתי שאדם בעל עיניים ריקות הוא אינו אדם
מושלם, אלא קורבן, הוכחה חיה לתיאורית האהבה ההרסנית.

נתתי לו את הצעיף הססגוני שהיה כרוך על צווארי לא ידעתי
שצבעוניות מזויפת יכולה להיות כל כך חונקת עד שישתמש בו כדי
לתלות את עצמו. הוא היה פחות מושלם ממה שחשבתי, כמו שאמרתי,
אלה המושלמים הם בעלי פגמים גדולים הנסתרים לעין, גם הוא הפך
לאידיוט במכה, ואני, אני נשארתי אני אותו אדם שלובש ענן אדישות
כשקר וגם צעיף אפור שנידף ממנו ניחוח של משהו חדש.