השיר הזה בא להפיח רוח באמירה השחוקה שהחברה שלנו מנוכרת וחרא
והיא לא מה שהייתה פעם. ולהוציא החוצה את מה שקורה יום יום
ברחובות: חברה הבוחרת או בוחרת שלא לבחור בסולידריות ואחריות
כלפי תושביה..

שדות, שדות של דינרים, של לירות ושל אלפית השקל.
שורות של עצים גוועים, מניבי עוד.
שיחים של גרגירי אבק, של פיח ושל מתכת שחורה.

יער מוקף בחומות עצומות, של סידן אדם, של עצמות.
ביער אינסוף עלים, הגזורים משטרות.
הוא מת! אבל החיים שוקקים שם.
ילדים משחקים ביער, ילדים קפואים, הם לא נמסים למראה המוות.
ונחלים, ונחלים קטנים זורמים שם, בין הסלעים, נחלים
כסופים-זהובים,
שדגים אין הרבה בהם, הם נקברו תחת העומס של הדינר המומס
במימם.

והרוחות לוחשות, קררררררר.... הן אומרות.
צאו מכאן הן קוראות.
בין הענפים, בין העלים, בין הידיים המושטות.
הילדים מסבים ראשם למאית, וחוזרים לעיסוקם.
האדמה נבקעת, מסתחררת ונמהרת,
אט אט היא שוקעת בתרדמת.
הילדים נשארים תלויים כבובות באויר,
אין די מקום לאדמה ולמוות, נעלמת באור.

מצילי האדמה חיזרו! מפיצי הזרע עורו !
שמץ של תקווה נתלה...
הילדים בסנווריהם עמדו ועיניהם כיסו,
בפותחם אותם התעוררו לפני השאול.
ונשפטים הם לחיי מנציח ונוטר.
על חייהם כל הורה ויתר
אך חלומם לא יוותר.
     
                          אח לאח, זר לאחר.