סירנת מגדל-שן האדם

ארוכות נישא עד אז. ברוח הצפונה אשר מירכתי עולם.
לו ניתנה צפירה אחת, ורק אחת לעורר כולם...
ניתנה לו אהבה. אהבת-אדם,
וכהתעלמותו מנרו ביום הקור השחור, כך חייו מאהבתו.
אין בו עוד.
אין בו עוד ממנה בו.

כשרך שרוע מעל פני תהום, רווי גבהים ותהומות.
נשא תפילתו לשחרור העצורה, ששורשו היום כמחזקת.
רצה לעוף, ליפול, לימוט.
"כל התהומות,
  כל התהומות".
אך הוא נשאר צופה מעל הר הים,
אדום פניו וסר מכבר.
ושוב תפילה  ועד אותה אחת.
לצפירה הוא שיווע, לראות הלילה הנולד.

יגיעות קולו, תפרי-שפתיו, מנעו אותו מצפירת ליבו.
נואש הלך, עקר רגליו.
נדד לתוך דכאונו ודימויו הנבוך.
ויבלות, כעצי אדם, צמחו וגדלו על גבו השחוק
מהכוחות ומובלות של לינה במרחקים.
תמונתו מרחוק, העירה את עין הכל.  
עין דגולה מראותו...

ונעצרה דרכו, ניצב עמוד.
מעוצב, מעוצב, עצום...
ועליו חידה( ואם לא יידע)
"ככדור התגלגל ולבור נפל, תהום-תהום
 והוא נשאר לאין רואה או שומע עוד".

ולא ידע. נעצר
לחשוב נפל.
תרדמה עליו.
הרהר בחייו לאן בא מאין חוזר?
האם בדרך זו בחר?
הלך בה לאלתר. מיום בחרו בה.
הקיץ מיד כנשוך נחש.
משום שמיד נזכר באותו ההר המעובר
והצפירה הנאלמת.

מי צפר, קרא להר וכך אמר:
" ההד. אותו מתכדר, הרעם שבאוזניו נאחז.
זוהי האחת והבודדת- צפירת הרעב!
 הצפירה שאותה ההד מזכיר
 הצפירה שבו ברעם, יכולתו להעיר! "

ולאלתר נפתחה שמש מעל ראשו,
על כל מכשול,
אותה דרך קפואה. הפשירו הדעות.
וראו אותו, כיחיד וכאחד, מתוך עולם גווע.

יקיץ עולם. יקיץ תושב ארץ הקרח הקשה.
ימוש רעם מעל כל לב.
הצפירה הורעשה בים,
והספינות מצאו דרכן,
למצולות! כי רק שם.
גדולות חידות מהעולם...