ארומה דווקא לא קפה של שמואלנים, ואתה יודע כול דבר בארץ הזה
שייך לאיזשהו צד עכשו, אפילו לאלה שבשום צד יש את המרכז.
צרייך להתאחד, אחרת רק נקפוץ במקום, צו פיוס זה הכי, אחי.

חיילים מתים בתוך הלב, חיילים מנוקבים בעופרת, חיילים מופקרים
לעצמם, חיילים כתושים, חיילים חולים, חילים לבד, חיילים
גדועים, חיילים למען מולדת, החיילים שלי, מתגלגים בחוץ לפי קצב
יריות, נופלים עולים עושים טעויות, מתים נולדים נעלמים אי שם,
החיילים שלי לא יעלמו  לפני זמנם, מאומנים ורוצחים, כועסים
אבודים בדדים, תקועים בזמן, בין כול השתיקות כול הטעויות
המסימות המבצעים הדקות הארוכות שלא עוברות הם כבר שחכו למה הם
שם, ומי יזכיר להם שזה בשביל ארץ ישראל.
חייבים לזכור, חייבים לדעת זה חלק מאיתנו, המקום שלנו המקום בו
אנחנו חיים, כמה קשה זה להלחם בשביל מישהו שמועלם לא אמר לך
פשוט תודה, לא ליטף אותך בלילה, לא ישב לידך כשהייתה חולה, לא
היה שם לשמוע על איך היה היום בבית הספר, כי סך הכול מי אנחנו
רק אנשים, כמה שלא תדפקו לנו בראש כמה שלא תיהיהו חלק מאיתנו
אנחנו צרכיים מורל ואנחנו צרכיים שימשכו אותנו עלה יעזרו לנו
להמשיך בדרך שלנו אחרת אנחנו סוטים. מדינה יקרה אני רוצה לשמוע
את המילים שלך כשאני תוקף את האויב, לשמוע אותך מעודדת אותי,
צורחת בכול כובד הגרון, מוחאת כפים, נותנת לי יד, יושבת לידי
אחר כך כשאני פצוע, מדינה שלי אני רוצה שתתני לי נשיקת לילה
טוב אחרי שאני מת בקרב בשבילך, אני רוצה שתראי איתי את החברים
שלי שוכבים בלי רוח חיים, ושתבכי כמוני. אני רוצה שתראי
אנושיות, אבל את שותקת, למה את שותקת מדינה שלי.


כשאנחנו עושים משהו אנחנו מצפים שיסתכלו עלינו כאילו עשינו את
כול העולם, ואף פעם לא מסתכלים. אנחנו צועקים מתפוצצים מחכים
מושכים קורעים אבל אף פעם לא יסתכלו עלינו מספיק. חינכו אותנו
להגדרות כלליות, כול כך חינכו שאיבדנו את היכולת המקורית
והיצירתית, אנחנו רוצים להצליח אבל לא יודעים מתי זה מספיק, אף
פעם לא הסבירו לנו על כמויות ואף פעם לא הבנו פנימיות. אני כבר
טעון בזעם עד קצה היכולת, והתחנה הבאה היא להוציא או להפנים.

כול השקרים הפרידות הנשיקות החמוצות תמיד חוזרים הביתה
והגיחות הקטנטנות לארצות רחוקות ככה זה תמיד נגמר
אם תמצאו את התרופה למכה העמוקה אל תחשבו שמצאתם את הדרך
יום יבוא וגם השמש תזרח במזרח אז נוכל לברוח
הפחד מהקור או שזה הקור מהפחד גורם לנו לסגת לפני נקודת
ההתחלה
ובסוף כול השתיקות הרגשות המחיצות והבכי זה כול כך נדוש לרצות
אהבה.
יכול להיות שהכול מסובב אותנו, כי בחיים תואהב רק את עצמך.

נטען בחשמל בדיוק כמו סוללה של פלאפון. מחכה לגורם הבא שיטעין
אותי בקצת רגש, לא משנה מאיזה סוג.
( מה כבר אפשר לחפש בחיים קצת שקט אולי שלווה אבל זה סתם
שטויות, אין מצב שכול מי שיחשוב עלי יחשוב דברים טובים כי אין
דבר אידיאלי, בעצם דרך תפיסה של דבר היא בחירה חופשית של הגורם
התופס ולא קשורה לגורם הנתפס בכלום, סך הכול לאף אחד כאן אין
זכות ווטו והכי הרבה שנגיע אליו זה להוציא משפטים שירשימו
אותנו עצמנו. בעולם סוביקטיבי למעש אין משמעות מוגדרת מכאן
שהמשמעות שלו יכולה להיות גם חוסר משמעות.)
כעס, עצב, זעם, שנאה, פחד, בהלה, אהבה, גירוי, הלם,  בדידות,
חוסר אונים, שמחה, שוק, אושר, חיבה, לחץ ; יכולים לבוא כתוצאה
לגורם זהה, תלוי בסוג האדם שנוגע בגורם, מה זה אומר לנו על
עצמנו ; אולי באמת כולנו שונים, אולי כולנו טיפשים ולא מסוגלים
להגיע לאמת, אולי חוסר היציבות שבנו כול כך ממשי עד שאפילו עם
עצמנו אנחנו לא מצליחים להגיע למצב אחיד, אולי כול ההתנדנדות
הזו בין מחשבות בין תגובות היא סתם שעשוע, אולי אנחנו לא
יודעים לעמוד את העולם במלאו אולי כול שיטות המחקר והמדע
מגיעות לערך של להכיר ג'וק אחד עד טבעו האמיתי, אולי אנחנו
מפחדים לעמוד מול אמת, ואולי בכול זאת  האמת מפחדת לעמוד
מולנו...
סך הכול אנחנו אדם אחד כול אחד לעצמו זו הדרך בין אנשים, ומול
כול העולם הזה אנחנו באמת מתקפלים מהר, למרות שאנחנו לא אוהבים
לראות את זה לכבד להבין, אנחנו בסך הכול זרג קטן ומפוחד שעוצם
עינים ומדמין את מה שהוא רוצה לראות.


לא נמאס לך לפעמים להסתכל עלי מעריץ אותך ולהיות אדישה, חיבוק
דמעה השתתפות בצער, אולי עזרה עם הפציעה, אולי תמיכה נפשית, את
יודעת כול פעם שקר בבוקר הכאב מפלח כמו אז כשהכדור נכנס
פנימיה, וכול ערב כשקר אני חושב על הבוקר שיבוא.
נשיקה התיפחות השתתפות בצער זר פרחים מבט מעודד, כול זה כאילו
לקוח מתוך חלום שלי, חלום שנולד כול לילה ומת בבוקר כשקר, תמיד
קר, תמיד בלדיך.
מכונות הרג משוכללות מצטינות בין היתר בחשיבה, אחרת כיצד ידעו
טקטיקה.
אני מתגעגע עליך כול כך, סוגר את העינים ותמונה שלך עולה לי
בראש ועושה לי לבכות, כן הייתי רוצה לחזור, יקח לי קצת זמן
למצוא את הדרך.
תמיד אהבתי אותך את יודעת, זה לא סתם משפט של בחור שמנסה
להתחיל עם בחורה- סך הכול את לא בחורה, סך הכול אני גאה בך.
את הפכת לחלק ממני, כול כך חלק ממני שכבר לא רואים אותך בתור
אינדיוידואל, כבר לא מבחינים בדרך  שלך, כבר לא חושבים על
המעשים שלך כשלך, ההיסטוריה שלך היא שלנו, החלק שלך בהתפתחות
שלנו נבלע, זה כבר לא את זה אנחנו, ובעצם אני. זה שהגעת להיות
חלק ממני זו האהבה שלי אליך שנתנה לך להכנס, אהבה אגואיסטית
תגידי, אבל סך הכול באהבה הזו אני זה שנותן ואת המקבלת.

הימתח הרוח ישר לפנים
כיסופי הכוח נבלעים בגלים
רעש השקט הדממה מלפנים
אהבה שאוכלת אותי מבפנים
ואולי הדגל הבא שיכבש יהיה שלך
אז נוכל להגיד שלנו
בין תדרי הטרור ושנאת האחים
והקצף ששופע בין הדגים
חזון נצבע שחור
ותקווה דוממת
ישראל שלי

העולם שלנו מלא אפשרויות, צבעים רעשים תזוזות שיפולי אופי, הכל
ניתן לבחירה חוץ מהשקט, אפילו האנשים הם אפשרויות וצעדים
בחיים, ולהתבגר, ולפעול- אפשרויות, כי סך הכול- הכול מובא
לידנו, הקופה מלאה הולכים עליה או שמשאירים אותה להתפוצץ בכסף.

כשהייתי קטן ידעתי שיש לי מפלצת מתחת למיטה, ואף פעם לא ירדתי
מתחת למיטה לדבר איתה לבקש שתתן לי לישון בשקט, פחדתי מה
מפלצת... לא תפחדו.
שיווק מוסיף לדברים תכונות ארציונליות.
מקצב תופים, גיטרות קלאסיות ברקע, גיטרות חשמליות יוצאות
בפיזום סולו מפעם לפעם, חצוצרות משמשות בתור אד ברקע, הפסנתר
נותן שלד למבנה המוזיקלי ההדרגתי, ואת בוהקת במרכז, אמיתית או
לא.
דברים טובים לא צרייך לפרסם הביקוש חיובי בלי פעלי עזר.


כולם מנסים לכבוש אותך, להגיע למצב בו העדתך נתונה בכול עת,
נמאס לי לפעמים להעריץ אותך מהצד.
טיפשים ישוו את ההתנהגות שלי לאדם מאוהב באישה, יקירתי את הרבה
יותר מאישה, גם אם לפעמים את נראת רדודה שטוחה ממעש, גם אם
תמיד את מדחיקה רגשות מעיני הציבור, גם כשאת קרה מפנה גב כול
לילה וכול בוקר וכול יום, גם כשאת שותקת, גם בהתקפי זעם התקפי
טרור, את תמיד יפה תמיד כשאני אסתכל בך יצא לי הרגש יברחו לי
המילים יפלו לי דמעות, אני אוהב אותך לא מושגת או מושגת
תוקפנית או רגועה מסבירת פנים או עוינת, נחלת אבות...