פגשתי אותך וחשבתי על אחר.
סיפרתי לך איך נקשרנו רגשית  איך הוא מסחרר אותי והופך אותי
אישה ,
מה קורה שאנחנו בחדר סגורים מאוהבים, מתגלגלים על השטיח
ומתכננים חיים שלמים. איך אני אוהבת אותו בצורה מוחלטת ושאין
סיכויי , ואפילו קלוש, שאי פעם גבר אחר יזכה בליבי.
בינתיים ישבת בצד וחיכית לי .
הסתכלת על השעון ועליי ושוב על השעון, וחיכית שנמעד שנעשה
טעות.
ועשינו. נכנסתי למערבולת רגשית לא צפויה. כל התוכניות שלי למשך
כל החיים בערך, נמוגו, נעלמו להם בשמיים הורדרדים שהיו באותו
לילה מקולל.
הוא יצא לי מהחיים והלך לאיבוד בשמיים הרעים האלו שקיבלו אותו,
האשמתי כל דבר בזה שהוא עזב , אפילו את השמיים , רק הוא נפטר
מהאשמה.
אתה הסתכלת שוב בשעון וזה נראה לך התזמון המתאים לקחת אותי
בזרועותייך ועשית אותי שלך.
אני מצדי שמתי את ראשי עליך ומחיתי את דמעותיי בשרוול שלך כשלא
הסתכלת. בעוד שאני אתך בחדר חושבת עליו על העיניים שלו השפתיים
שלו והגוף שלו, נזכרת בנשימות שלו על כל גופי.
זלזלתי באהבה המושלמת שלך.
לא יכולתי להתמודד עם לפגוע בך, חיכיתי שכוח על טבעי יעשה את
זה.
חשבתי שהמצפון שלי יותר חזק מהרצון שלי לאהבה. וטעיתי הרצון
שלי להיות מאושרת גבר על הרצון שלי לא לפגוע בך, הצצתי בשעון
וזה נראה לי התזמון המתאים לסיים את הקשר שלנו.
וסיימתי.
למרות שאמרת שהנה , הפעם אתה הולך, נשארת שם , צופה בי נכנסת
לעוד קשרים ויוצאת מאותם הקשרים. שומע אותי אומרת "גברים לא
יודעים לספק אותי ולא יודעים מה אני צריכה ,אני לא צריכה את
אותם הגברים ". שאלת את עצמך אם אתה נכלל בקטגוריה של אותם
הגברים שאני לא רוצה ולא ארצה בחיים, התשובה הייתה תמיד כן.
שמחתי שמחה שאי אפשר לתחום במילים או במספרים. אוכל לקבל עוד
הזדמנות לאהוב. השתחררתי מהעול הזה של להיות איתך וקיבלתי
הזדמנות לעוד אהבה לעוד קשר עם מי שבאמת אהבתי.
ולא ממש אהבתי את התוצאות.
אותה אהבה שפעם עשתה אותי אישה ,הפכה אותי למרירה. אותו בחור
שפעם עשה אותי למאושרת בנערות נראה לי לפתע יצור פתטי, שלא
מגיע לו לקבל אותי שלא מגיע לי לקבל אותו. אותו מר "מושלם"
שתמיד נראה לי כאופציה לחיים מאושרים, כאופציה לאהבה אמיתית
כמו הייתה לי,  התבונן בי באופן שונה שלא רציתי שכך יסתכלו
עליי. הבנתי שאני גדולה מידיי בשבילו או שהוא גדול מידי בשבילי
כבר לא הבדלתי וגם לא ממש היה לי אכפת. אני רק זוכרת שהנפילה
למטה אחריי שבניתי לגובה הרבה זמן הייתה כואבת. נשבעתי שלחזור
אליו אני לא אחזור, שזה לחזור כמה צעדים אחורה , זה לחזור חיים
שלמים, זה להישאר מאחור שהחיים מתקדמים בקצב מסחרר. הבנתי
שהשתנתי מאז שהתגלגלנו אז על השטיח והוא נשאר בדיוק באותו
מקום, באותה תנוחה שיצא מהחדר לפני בערך יובלות. אבל לא עמדתי
בפיתויי וניסיתי לשחזר את אותם הרגשות, שאני לא בטוחה שהיו שם
אי פעם. ולא הצלחנו לשחזר.
הסתכלתי עליו והבנתי שגם הוא, האהוב המטולוגי, לא ממש נלחם
עליי.
(אלא להפך). זה היה הזמן שחייכתי חיוך ציני למראה והורדתי את
הנשק מעל כתפי, עייפה מהמלחמה הרגשית שעברה עליי בזמן כל כך
קצר. והנה שוב , בלי לחכות דקה או להסתכל על השעון ולהבין את
זה ,
מצאתי את עצמי נכנסת לעוד קשרים ויוצאת מאותם הקשרים ושוב
חזרתי על אותן קלישאות - "גברים לא יודעים לספק אותי ולא
יודעים מה אני צריכה ". התיישבתי על הכסא הכי קרוב שהיה לידי
עם פיק רגלים נוראי. הסתכלתי לפינה הקרובה של החדר שהייתה
רחוקה והנה שוב אותו פרצוף מוכר ומחייך, יושב בצד מחכה לי אוסף
את השברים של לבי כמו תמיד. ראיתי אותך כגבר לא אותו ידיד ישן.
כל התכונות בך שגרמו לי לצעוד אחורה, שנראו לי לא חשובות
(לפעמים אפילו דוחות). לפתע נראו לי התכונות הכי מושכות שאפשר
לבקש. הנה עמדת שם עדיין אוהב אותי. זה היה אותו רגע מיוחד
שידעתי שאתה הבן אדם שעימו אני רוצה להיות, לחיות, להיבנות.
שעצם זה שעמדת שם לא חיכית לנפילתי אלא חיכית לי. שכבנו על
המיטה שלי, כמו תמיד, אך הפעם ידעת (אתה תמיד יודע הכל) , שאני
כבר לא רואה אותך כאותו איש שהלווה לי את השרוול שלו מליון
פעמים.
מחובקת אתך שם במיטה נאחזת בך מקווה שגם הפעם לא תעזוב אותי.
המושג אהבה נראה לי קרוב מאי פעם וקיוויתי שגם הפעם ישבת
וחיכית לי למרות כל הטעויות שעשיתי. ולמזלי למרות שלא הגיע לי
-
חיכית .
ואהבת.
ונשארת.
ולמרות שנתתי לך מספיק נקודות שבירה וסיבות לנטוש אותי, רק
חיבקת אותי והסתכלת בי במבט מיוחד, במבט שלך. התבוננתי שוב
במראה והחיוך הציני שלי התחלף בחיוך של אושר שלא זכור לי
שידעתי כמוהו בחיי. למדתי גם שעושים טעויות , ואלוהים יודע
שאני עושה הרבה , מי שאוהב לוקח אותך בחזרה ומי שלא עוזב. כי
קל לעזוב דווקא שצריכים אותך. ולא עזבת ונישקת אותי וכיסית
אותי בגופך שתמיד היה ותמיד יהיה הבית שלי , הגוף שלי , הנשמה
שלי, ויותר מהכל האהבה הכי גדולה -
שלי.