ממני, אלייך (ולבמה חדשה... נו טוב.. : ) )

אם היית ילדה קטנה, והיית נופלת והיה לך פצע בברך שהיה מכתים
לך את הג'ינס וקורע אותם והייתי רואה איך שעיניך מתמלאות דמעות
הייתי מחבקת אותך חזק, נותנת לך יד ואומרת לך שעוד מעט נלך
הביתה ונטפל בפצע, ושזה לא סוף העולם... ושאת עוד תפלי, ותפצעי
אבל תמיד זה יהיה בסדר והפצע ייסגר...
אבל את לא ילדה קטנה... לא הכרתי אותך בתוך ילדה קטנה ואני
לעולם לא אדע באמת איך היית בתור אחת...
אני רק מנסה להגיע לילדה הקטנה שבתוכך, ולהכיר אותך דרכה, אבל
זה קשה. את לא נותנת לי.
ואני כבר לא יודעת מה אני מרגישה כלפיך, רק יודעת שאוהבת אותך
המון, גם כשלא מדברות, גם אם לעולם לא נדבר. ואני יודעת שאני
מקווה שיהיה לך יותר טוב, ושתצליחי לפתור דברים עם עצמך ושתהיי
שמחה, באמת.
אני רוצה להיות שם בשבילך, ולאהוב בכל צורה שהיא בלי להסתיר את
זה... בלי לשים את זה בצד.
אני רוצה להיות מסוגלת לדבר איתך בקיטשיות כזו, כמו שאני מדברת
עם אנשים אחרים.
לדעת שאני יכולה לקרוא לך הילה שלי, וילדה יפה, וילדונת...
אבל אני לא יכולה,ואני לא יודעת למה.
הילה שלי, את תמיד אומרת שיהיה בסדר... ויהיה, את תמצאי את
החיוך שלך מתחת להר הדיכאון, והוא הרי כל כך יפה החיוך הזה...
אני לא בטוחה מה להגיד לך כי אני לא יודעת מה את רוצה לשמוע,
ומה את רוצה בכלל. ואולי אני יודעת? זה כבר לא משנה כי אני לא
יכולה לעזור לך.
ילדונת, אני רוצה שתדעי שאני מאמינה בך תמיד, גם אם אחרים
מאבדים תקווה - אני כאן, ואם עד עכשיו נשארתי כנראה שאני אהיה
פה עוד הרבה זמן... כי כה זה כשאוהבים באמת, מוכנים לחכות
ולהאמין... תמיד.
ואלו רק מילים בשבילך, מילים להילה, שמקווה שנגעו ושחלחלו...
ושאולי רק קצת, רק טיפטיפה עזרו...