אדם עבר משבר והלך אל המדבר.
אמר:"רוצה לאבד שם פנים ועיניים רוצה לאבד אל תוך השממה".
"אל תקרא לי שממה" צעק עליו המדבר והאדם נפל על ברכיו והתחיל
לבכות.
"לא, אל תבכה" לחש אליו המדבר "מה איכפת לך ממני?" בכה אליו
האדם "לא איכפת לי ממך" ענה המדבר "אני דואג לצמחיי, אני לא
רוצה שיקבלו מיים- זו מותרות, כאן אצלי צריך ללמוד לחיות עם מה
שיש עם הסביבה הטבעית.ואתה- אתה לא הסביבה הטבעית." המדבר
השתתק והאדם שתק. "אני מצטער" ניגב האדם את עיניו. "לא
התכוונתי להרוס." השמש שיקדה על האדמה הוסתרה לרגע על ידי ענן
ורוח אוורירית ליטפה את פניו של האדם. האדם התבייש והסתיר את
פניו. "אני לא בן אדם..." לחש לעצמו וליבו שוב נשבר. משום מקום
הגיע תן. נראה מאיים אבל ככל שהאדם הסתכל על החיה הוא גילה
שהחיה בעצם רגועה ואפשר להגיד גם עצובה. החיה התקרבה אל האדם
וזה נגע בראשה בלי איום מצידה, החיה נשכבה לידו והאדם הרגיש לא
לבד."זאת חיית מדבר" אמר לו המדבר. וקולו נישא מעבר להרים
ולמצוקים. האדם החזיק את רגליו באדמה ולפתע עץ צמח ליד רגליו.
עץ שיטה יפה שקיבל גוון של אדום כשהשמש שקעה. לאט לאט סביבתו
של המדבר נעמה לאדם ולא היה לו נעים לבקש להישאר.
ומדחיית הקץ האדם נרדם והרגיש רגוע- הרגיש בטוח. ולמדבר היו
נקיפות מצפון עד שהחליט לקבל את האדם לשורותיו. ובבוקר המדבר,
בשמחת חיים מלאה, בא לבשר לאדם את הבשורה והאדם כבר לא היה,
הוא הרגיש הרגשה יותר טובה והלך הבייתה, בלי להגיד תודה. |