לשבת על ספה נוחה מול היד הרושמת. לספר את צרותי מול הראש
המהנהן. שתיקות, הקשבה, שאלות חוקרות.
אני ממש צריכה פסיכולוג.
הדמעות האלה שחונקות לי את הגרון כבר שלושה שבועות.
אני שונאת לבכות, שונאת. אבל אני חייבת.
שמעתי פעם שדמעות הן הזבל של המוח, אז המוח שלי בטח נראה עכשיו
כמו חירייה.
אולי איזה סרט תורכי סוחט דמעות שכולם מתים בו בסוף יצליח
להוציא ממני דמעה.
סרט כזה שהאימא נשכבת על גופות אהוביה ומתייפחת. אבל יש לי
הרגשה שאני לא אבכה בסרט הזה. אני לא ארחם על האימא שנהפכה
לפתע לאלמנה ושכולה. אני אקנא בה. כי מה זה לאבד את עשרת ילדיך
ובעלך בשריפה נוראית שקרתה באשמתך לעומת לא להצליח להזיל ולו
דמעה אחת משחררת.
אני ממש צריכה פסיכולוג.
אף אחד לא באמת מקשיב לי, כולם מהנהנים בראש במין זיוף כזה של
הקשבה. כשזורקים לחלל את הצירוף מה נשמע? או מה שלומך? זה לא
כדי לדעת את האמת. אף אחד לא מצפה שהשאלה הפשוטה הזו תעלה
נושאים ברומו של עולם. כששואלים את זה מצפים לתשובה קצרה,
החלטית ואם צריך אפילו שקרית. אם מתחלים לספר למישהו איך על כל
העולם מונח על כתפיך, הפרצוף שלהם מחלף לתמיהה, לחוסר הבנה
והשתאות. לבסוף הוא הופך לשעמום. אם המצב ממש מתארך והשיחה
מדרדרת לרמה של שיח נפש יש את רגע מציאת התירוץ. הם באמת
מסבירים ומתנצלים למה ממש ברגע זה ללא כל דיחוי הם חייבים
ללכת. הם הולכים בהרגשה של: "מה עבר פה כרגע? בסך הכל שאלתי מה
נשמע..." והם לא מבינים שהם קיבלו את התשובה האמיתית, ולא
החומרים המלאכותיים שהיה להם כל-כך טוב לבלוע.
אני ממש צריכה פסיכולוג.
אני והפסיכולוג שלי נגיע להסכם כספי. אני אשלם לו לפני
הנהונים.
על כל הנהון הוא יקבל חמישה שקלים. על הנהון ממש טוב הוא יקבל
7 שקלים חדשים. כל שורה בפנקס תעלה לי 4 שקלים. וכל רכינה
קדימה כדי להטיב את השמיעה 9 שקלים. ככה יהיה לו ממש משתלם
לשמוע אותי. הוא באמת ישים לב לתנועות גוף שלו ומה הוא מביע.
אולי זה יגרום לא להקשיב לי פחות ולחשב יותר כמה כסף הוא
מרוויח על כל אות בפנקס. אבל יש לי הרגשה שגם ככה הוא לא
יקשיב.
בשיטה הזאת אני לפחות לא ארגיש זבל.
אני ממש צריכה פסיכולוג.
נעמדתי מול המראה והתחלתי לספר לעצמי את צרותי.
בהתחלה התרכזתי בכמה כסף אני חוסכת פה, אבל לאט לאט זה היה
אפילו מעניין. למרות בזבוז הכסף המשווע הפסקתי לרשום בפנקס. עד
כדי כך ריתקתי את עצמי.
הזדהתי, הקשבתי, הנהנתי בכנות. ובכיתי, הו כמה בכיתי. בשביל
שנינו.
הצלחתי לפנות את הזבל מהמוח, יש מקום לזבל חדש. ועוד בחינם.
אני ממש צריכה פסיכולוג.
הסיפור הזה מוקדש לדניאל גולן, יוצרת מוכשרת בפני עצמה.
בלעדיה הסיפור הזה לא היה קיים,
דניאל, זו התודה שלי-אליך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.