אני מדומם את המנוע של המכונית, ונשאר לשבת בה עוד כמה דקות
לפני שאני יוצא. הגשם מטפטף בטיפות קטנות על החלון, ולמרות
שהשעה עכשיו רק קצת אחרי חמש, בחוץ כבר חושך לגמרי. האוויר
באוטו מתקרר מהר, ואני משעין את הראש על החלון ויוצר עיגולים
של אדים על הזגוגית עם הנשימה החמה שלי.
אני סופר בלב עד מאה, אבל כל פעם שאני מגיע אני מתחיל לספור
מחדש. כשאני מגיע לאמצע הספירה השלישית אני יוצא בבת אחת וטורק
את הדלת.
בכניסה לבניין שלנו הכל נראה אותו הדבר. השבילים מלאים בעלים
יבשים שלא נגרפו, והמנורה בכניסה לחדר המדרגות עדיין מאירה
באור קלוש. זה לא שלא הייתי פה הרבה זמן, אבל זאת הפעם הראשונה
שאני בא לפה קצת כמו אורח.
אני לוחץ על הכפתור של האינטרקום שאף אחד לא הספיק עדיין למחוק
ממנו את השם שלי, והיא פותחת לי בלי אפילו לשאול.
כבר שאני עולה במדרגות אני יכול לשמוע את הקולות של הסרטים
המצויירים שלו מגיעים מהדלת שכבר פתוחה, ויכול להריח את הריח
של הבית שלנו.
אני נכנס והיא יושבת במטבח. השיער שלה אסוף גבוה, והיא נראית
עייפה. אני עומד קצת זמן בפתח של הכניסה בלי להגיד כלום, אנחנו
מחייכים. אני מסתכל על כפות הרגליים שלה שנעולות בנעלי הבית
הישנות שלי.
" כבר יש בהן חור".
לוקח לה שנייה להבין על מה אני מדבר, וכשהיא מבינה היא מנסה
להכניס את הקצה של הבוהן שלה שבולט החוצה חזרה לתוך הנעל.
אני ממשיך לעמוד בכניסה למטבח ואנחנו מסתכלים אחד על השני
ומחכים.
פתאום אני שם לב שהוא כבר עומד בכניסה, מסתכל עלינו ומחזיק ביד
את המעיל האדום שלו. אני מחייך אליו ומרים אותו גבוה למעלה,
והוא מחבק אותי חזק וצוחק את הצחוק הצלול שלו. אני מוריד אותו
לרצפה, ומלביש לו את המעיל האדום.
" הולכים, דני?".
הוא הולך בהליכה הילדותית שלו אליה, שיושבת עדיין במטבח
ומסתכלת עלינו, ופתאום הוא נראה לי כל כך גדול. היא מחבקת אותו
חזק והמבטים שלנו נפגשים בזמן החיבוק. אחר כך היא סוגרת לו את
כל הכפתורים במעיל ומסדרת לו את השיער שהספיק לגדול בשתי
אצבעות.
אנחנו יורדים לרחוב, והוא מחזיק לי את היד חזק. בחוץ מטפטף קצת
גשם, ואני מתלבט אם כדי שנכנס לאוטו וניסע, או שנמשיך ללכת
ברגל. בסוף אני מחליט שנמשיך ללכת. אנחנו הולכים יד ביד ברחוב,
ושותקים, ואני מרגיש שהוא גדל לפחות בכמה שנים בשבועיים  שלא
ראיתי אותו.
בדרך אנחנו עוברים ליד המכולת של אברהם, ואני שואל אותו אם הוא
רוצה סוכרייה על מקל. הוא מהנהן ומחייך. במכולת אני מרים אותו
בטקס הקבוע שלנו לגובה של המדף כדי שיוכל לבחור בעצמו את
הסוכרייה, והפעם הוא מתעכב פחות מבדרך כלל ובוחר סוכרייה בטעם
פטל.
אנחנו ממשיכים לרדת ברחוב. הוא מחזיק לי את היד ובשנייה מוצץ
את הסוכרייה שלו.
אנחנו מגיעים אל הים, ואני מתפלא לגלות שהים שעד לפני שבועיים
היה שוקק ומלא חיים עכשיו כבר ריק כמעט לגמרי, וגלים חזקים כבר
סוחפים אל החוץ ערימות של אצות ירוקות.
אני ודני יורדים על החוף, והולכים כמו תמיד לגן המשחקים שנמצא
קרוב אל המים.
כמעט כל יום לפנות ערב אני ודני הולכים אל הגן הזה, שריק
מהורים וילדים אחרים. דני רץ אל הנדנדה שלו, ואני דוחף אותו
לגבהים. הוא צוחק את הצחוק שלו ומבקש ממני לדחוף אותו חזק
יותר. אחר כך אנחנו יושבים על החול שקצת רטוב מהגשם, ודני חופר
בור קטן בידיים הזעירות שלו.
אני שואל אותו שאלות על הילדים בגן, על הגננת, על אמא, הוא
עונה לי בקול הילדותי והתמים שלו, ואחרי שנגמרות לי כל השאלות
ולו כל התשובות, אנחנו מתגלגלים ביחד בחול הרטוב, אני מחבק
אותו חזק ומריח את הריח המתוק שלו, והוא צוחק כשאני מדגדג
אותו.
הוא משתתק בבת אחת.
"אבא, אמא אמרה שאם אתה תסכים אתה יכול לבוא כל לילה לכסות
אותי ולתת לי נשיקה לפני שאני הולך לישון".
אני מחייך אליו ומלטף לו את הראש.
"אני אבוא דנדין, בטח שאני אבוא".
אחר כך מתחיל לרדת גשם חזק, ואנחנו קמים ומתחילים לרוץ מהר
הביתה. אני שם לו את הכובע של המעיל על הראש, והוא נראה כמו
קוסם קטן. אנחנו עוברים את המכולת של אברהם שעכשיו סגורה, דני
מחזיק לי את היד, ואנחנו רצים מהר .
היא פותחת לנו את הדלת. עכשיו השיער שלה רטוב מהמקלחת ומהבית
עולה חום נעים. היא צוחקת שהיא רואה ששנינו ספוגים במים,
ואנחנו נכנסים. היא מרימה את דני ולוקחת אותו לאמבטיה. אני
שומע אותם ממלאים מים באמבטיה, ואת דני שופך פנימה את כל
המשחקים שלו מהסלסלות.
כשהיא  יוצאת חזרה, אני עדיין עומד בכניסה, משאיר שבילים של
מים על הרצפה. היא מסתכלת עליי ופתאום אני מרגיש לא בנוח. אני
עומד שם עוד כמה רגעים, ואז מלטף אותה מהר על הלחי ויוצא.
חדר המדרגות חשוך, ואני לא לוחץ על המתג. אני מתיישב על המדרגה
השנייה ומקשיב לצלילים שבוקעים מהדירות. רעשים של מחבתות,
טלוויזיה דולקת, רחשים של דיבורים. האור בחדר המדרגות נדלק,
ואני שומע את הדלת שלנו נפתחת.
"אני אכין ארוחת ערב עכשיו, סלט וחביתות. בוא, תכנס". היא
נכנסת חזרה פנימה ומשאירה את הדלת פתוחה.
אני שומע את הרעש של המים זורמים, ואת דני שר לעצמו במקלחת.