אני זוכר הכל. אני זוכר אותך. איך שהיית צועקת. בוכה. שוברת
דברים. מגיעה לרמות של טירוף שלא ראיתי מאז. אני זוכר שעזבת
אותי. שפתאום באיזה מאניה של רגע את החלטת שזהו זה. שאת בורחת.
וכמו שאמרת, את פשוט רצת אל המרפסת, הסתכלת למטה, וברחת. אני
זוכר איך כולם בכו עלייך. אני זוכר שהפכו אותך למלאך. אני זוכר
שלא דיברו יותר על כל הדברים הרעים שעשית. אני זוכר שהחליטו
שזאת היתה תאונה. אני זוכר שלא יכולתי לצאת מהבית הרבה זמן
מרוב כאב. אני זוכר את הכל. אני זוכר את החברה הראשונה שהיתה
לי אחרייך. אני זוכר את החברה השניה. אני זוכר גם את השלישית.
אני זוכר איך שכולן היו באמת יפות וחכמות, אבל היה לכולן את
אותו הפגם. אף אחת מהן לא היתה את. אני זוכר שהחלטתי שאני
מצטרף אלייך. אני זוכר שהכל נהיה שחור. אני זוכר את החוסר
אכפתיות שלי מהעולם. אני זוכר שהלכתי למרפאה כשהייתי חולה. אני
זוכר את הילדים לידי ששיחקו במחבואים. ונזכרתי בך. במשחקי
המחבואים ששיחקנו כשהיינו קטנים. אני זוכר אותך. אני זוכר את
הכדורים שהרופא רשם לי. אני זוכר שהלכתי הביתה. אני זוכר את
המכתב שכתבתי. אני זוכר שאמרתי לך במכתב, שאני עכשיו משחק
מחבואים. לבד. ושאני מקווה שרק את תוכלי למצוא אותי. אני זוכר
את המינון הקטלני של הכדורים שלקחתי. אני זוכר שנשכבתי במיטה.
אני זוכר שהתכסיתי. אני זוכר שאמרתי כמה דברים אחרונים. אני
זוכר איך שהכל נגמר.
"Ain't no mountain high enough
Ain't no valley low enough
Ain't no river wide enough
To keep me from getting to you babe."
|