יום אחד, חזרתי מבית הספר אחרי הצהריים והייתי עייפה ועצבנית,
אז החלטתי לקצר דרך סבך השיחים המעפן שילדי השכונה כינו
"חורשה". לא ששתי להתקל בבני אנוש בדרכי, לכן העדפתי להדחס בין
שיחים שורצי חרקים. יחי המיזנטרופיה.
בעודי מזנקת בין עלים רקובים ומקללת בחדווה, ראיתי משהו לבן
ומסנוור. כשהבטתי מבעד לחריצים שבין אצבעות כף ידי, אספתי עוד
פרטים. הדבר הזה פשוט שכב שם, נאנח לו. מבט מהיר לצדו השני
גילה לי שאותו דבר מצויד גם בכנפיים.
זה הזמן להתעמת עם קשיי הראייה שלי ולברר מה מעכב אותי בדרכי
להסתגר בחדר.
עכשיו הדבר הפך לבחור עטור רעמת שיער בלונדינית. הפרצוף (הדי
חמוד, יש להודות) שלו התפתל בייסורים והוא ניסה ללטף את הכנף
הקטועה והמדממת שלו.
הוא הבחין שאני עומדת אדישה מולו והביט בי. תוך מספר שניות
מיהרתי לשאול מה קרה לו, למרות שלא רציתי.
"נפלתי", הוא ייבב.
"ממשאית שהובילה חולי נפש", מלמלתי לעצמי, אך מספיק בקול כדי
שגם הוא ישמע.
"לא!", הוא נחרד קלות והצביע על כנפיו. "תראי, אני מלאך!".
"נכון", גיחכתי. "ואני מדונה".
"אני בטח המלאך הראשון שאת רואה", הוא ניסה לחזק את עמדתו.
"בגלל זה את לא מאמינה לי וחושבת שאת קדושה".
אחרי שקלטתי שהוא לא יודע מי זאת מדונה, האדישות הקיומית שלי
הפכה לשעשוע מופגן וחשבתי שלא יזיק לי מעט צחוק. התיישבתי ליד
האידיוט ופיתחתי עמו שיחה הזויה.
היעני מלאך סיפר בלהט שבדיוק הוא פיטרל ליד הגבול הצפוני של גן
העדן עם הגהנום, במסגרת שירותו הצבאי שם. עכשיו כבר לא האמנתי
לו. לא שקודם עשיתי כך, אבל הפעם  זה עבר כל גבול הגיוני. למה
שבגן עדן יהיה צבא?
"אלוהים מפחד", אמר המלאך, העונה לשם גבי ג'וניור. "הוא מסתגר
בארמון שלו ולא יוצא לטיול היומי לשדה החמניות. ככה לפחות אומר
חבר שלי סמי. הוא יודע, דוד שלו היה בסיירת מלאכי שמיים".
מדי יום ביומו אני פוגשת רפי נפש חדשים, שונים ומשונים. אבל
גבי ג'וניור הוא היחיד שנראה שבאמת מאמין בדבריו.
"ממה יש לאלוהים לפחד?", החלטתי לשחק את המשחק שלו, ולו עד
שתשוקתי לשניצל תירס תעביר אותי על דעתי.
"מהם", לחש גבי ג'וניור, מבוהל מעט.
"מהם? מי זה מהם?", הקשיתי. גבי ג'וניור השפיל מבטו.
"מהשכנים שלנו", הוא שוב לחש, מעווה פניו.
"אתה מתכוון לאדומים צהובי העיניים?", נראה לי שקלטתי אותו.
גבי ג'וניור הנהן והביט לכל הצדדים.
"תירגע, אנחנו לבד פה", אמרתי לו. "אני לא מכירה שום בן אדם
שפוי או אסתטי שיסכים להזדחל לפה מרצונו החופשי".
"זו הבעיה", הוא חזר להביט בי. "הם בכל מקום. אפילו אצלנו. שכן
שלי סיפר שהוא ראה זנב אדום מחודד מציץ מאחד השיחים. גייסו את
כולם. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה היסטריה, לא מאז שעשיתי
עבודות צדקה בפולין".
צחקקתי. אם אפילו גבי ג'וניור מודע לעובדה הפעוטה הזו, אז
כנראה שהעולם באמת מקום מסוכן.
"לא סיפרת לי למה אתה פה", הזכרתי לו. המלאך חייך.
"הייתי באמצע פטרול ליד הגבול", שחזר, מעט חושש. "והגבול הוא
רק גדר, אפילו לא מחושמלת.
ודווקא בפטרול הזה, התפתיתי להציץ. המפקד שלי לא היה בסביבה,
וחשבתי שזה יהיה נחמד.
אז הצצתי. בהתחלה לא ראיתי כלום, רק חושך. ופתאום היה פיצוף,
ומצאתי את עצמי פה. והכנף הימנית שלי נקטעה".
בחמלה האופיינית לי, לא טרחתי לתחקר אותו על מצבו הבריאותי,
ורק התלהבתי מכך שהוא הציץ לתוך הגהנום.
"מה לא הייתי נותנת כדי להיות במקומך באותו הרגע!", קראתי
ונפנפתי בצמיד הניטים שלי.
גבי ג'וניור לא זז והביט בי כאילו קדחתי חור בחתול שלו.
רציתי לצחוק עוד על חשבונו של המסכן אז החזרתי את השיחה
למסלולה, כשתהיתי בקול למה הוא נפל דווקא לפח הזבל הזה.
"זה עונש מזערי יחסית" הוא אמר, קצת יותר נינוח. " רק הבטתי.
אם הייתי עורק, אז באמת היו משאירים אותי שם".
"אתה לא מפחד להיות פה?", התפלאתי. "הרי אפילו בורקינה פאסו
מתוירת יותר מאיתנו!".
"אני אוהב אנשים", חייך גבי ג'וניור בתמימות של תינוק בן יומו.
"חינכו אותי על טהרת הגישה ההומניסטית".
"ומה עם כל החטאים של בני האדם?", התאפקתי לא לצחוק לו בפרצוף,
למסכן.
"אנחנו לא קולטים CNN", אמר המלאך הטיפש. "אבא שלי סופר סת"ם
ואמא שלי מספקת קייטרינג לצלב האדום, מעולם לא חווינו את
הצדדים הרעים של האנושות. אם היו כאלה, בטח הייתי מודע להם עד
עכשיו".
"כן,כן,אתה צודק", מלמלתי מתחת לשפם שאין לי. והוא הגיע למקום
המתאים ביותר למטרה זו.
"אני יודע שאנשים יעזרו לי לחזור הביתה" התפייט גבי ג'וניור. "
הרי אתם עם סגולה! לא סתם הרבה אנשים עם כיפות וזקנים שחורים
שולחים אליכם המון כסף!".
התלבטתי אם להעניק לו סטירה מצלצלת. הגעתי למסקנה שיהיה לזה די
והותר זמן אחר כך.
הוא המשיך לדבר ולהלל את האנושות המקסימה, ובכלל לא שם לב לכנף
הקטועה שלו, שהמשיכה לדמם וכבר הספקתי להבחין בדיביזיה של
נמלים מתארגנת בפינה. רוב הזמן אני נהנית לרמוס את
הקומוניסטיות החביבות, אבל הפעם אני משחקת את הנחמדה.
"רגע!", קטעתי את פרץ האושר של גבי ג'וניור כשמחשבה פילסה דרכה
במעלה הטחב של מוחי באקט נדיר.
"כן?", חייך גבי ג'וניור והיד שלי התרוממה מאליה אך השניה
ריסנה אותה.
"בעצם, אם הצצת לגבול הנורא ההוא, אז אתה כן משתוקק לבקר שם,
הלא כן?", גייסתי את כל כוחות הנפש שאין לי כדי לא לגחך
כשאמרתי את זה.
"את האמת?", הוא רכן אליי כממתיק סוד. "די, קצת...כן. אבל רק
לבקר, לראות על מה כל המהומה, את יודעת".
"אין לך מושג כמה שאני יודעת", הרצנתי לפתע.
"למה את מתכוונת?", הוא לא הבין.
"אני יכולה לעזור לך להגשים את המשאלה הקטנה", חייכתי בדרך
משלי. "אם אתה רוצה"
אלוהים יודע כמה שאני רוצה.
"וואו! אם את יכולה לעשות את זה מבלי שאקבל עוד עונש, אז בטח
שכן!", גבי ג'וניור התלהב, אך עדיין לחש.
"אחלה", חיככתי בהנאה את כפות ידיי,שהכינו את עצמן. "ובדרך,
אלמד אותך הכל על בני האדם"
עיניו זרחו בסקרנות.
"רק עצום עיניים ואל תפתח עד שאומר לך", ביקשתי. הוא הסכים ללא
מילים, וישב מחוייך ועיוור.
רצתי מהר ומצאתי באיזה חור מוט ברזל משונן ואלוהי.
"ברוך הבא לגהנום האמיתי", אמרתי בשקט.
והברזל, שטעם בעבר כל מיני סוגים של אנשים, התוודע בתאווה בלתי
נשלטת לסוג של אנשים שנעלם מן העולם- המלאכים.