נסענו.ביחד.מושבים צמודים.מחליפים מבטים.ואני אוהב אותה. היא
מחייכת.מסיתה את השיער מאחורי האוזן,ומגניבה עוד חיוך
מסמיק.וגם אני,משפיל את הראש במבוכה.מביט על הריצפה,ושוב אליה.
לעיניים העמוקות שלה...לא יכולתי להגיד מה הצבע שלהן רק בגלל
האור החלוש שהיה באוטבוס.המבטים שלנו התנתקו והיא פנתה רגע
לתיק שלה.אני הבטתי בחלון לתוך קו הנוף השחור והלא ברור.ממש
כמו העיניים שלה.עמוקות.לא ידועות.
נסענו.אהבנו ליסוע ביחד,לטייל.אהבנו להיות ביחד במיטה
בחורף,לשקוע כל אחד בחום הגוף של השני. והיא הייתה מביטה בי
במבטים העמוקים שלה, חודרת לתוכי עם העיניים המדהימות שלה,
ושוב מסיתה את השיער מאחורי האוזן, משפילה מבט ,חוזרת וממיסה
אותי מבפנים.
אז נסענו. היה לנו הרבה זמן להחליף מבטים. לחקור מחדש ולגלות
מה הולך שם מאחורי אותם עיניים. היא נרדמה. האזניות לראשה ,
משמיעות צלילים חלושים של שיר ידוע.ואני חושב איך השיר הזה כל
כך מתאים לה.הבטתי בחלון.בנסיעה.בקו הרקיע האטום.איך אנחנו
הולכים ומתקרבים.מתקרבים לסוף.מביט בשעון מדי פעם.וחוזר
לחלון.
ואז הרדיו שלה הפסיק לעבוד,נגמר הדיסק והיא התעוררה. מעבירה את
השיער מאחורי ראשה , חושפת פנים עייפות עם עיניים קורנות. ושוב
בפעם האחרונה שיכולתי לדמיין אותנו ביחד היא הביטה
בי.מתנצלת,מחייכת,מתבוננת בי,משפילה מבט ושוב ממיסה אותי
מבפנים.
היא אספה אליה את התיק. קמה ממקומה החלה ללכת לכיוון הדלת
האחורית. נעמדה לידה בעוד האוטובטוס ממשיך ונוסע. הוא עצר. היא
העבירה מבט חטוף לעברי .כלראות אם הקסם שלה עדין בפעולה. והוא
באמת היה.המשכתי להביט במה מבעד לחלון .עומדת מתחת לפנס
הרחוב.חותכת את קו הנוף השחור והמשעמם מבעד לאותה שמשה.