אני כמו נוצה שעומדת בקצה התהום. כל משב קטן של רוח יכול להפיל
אותי למטה. אבל הרוח כמו עושה דווקא החליטה לא לנשוב
היום.גורמת לי להתפתל במחשבות עם עצמי אם לקפוץ או לא לקפוץ
ואני מסתכלת למטה וזה מאוד עמוק. הנפילה בטח תכאיב מאוד או
שבעצם לא הנפילה תכאיב אלא הנחיתה, אבל אני רוצה לנחות. או
שלא?
כן אני רוצה. למרות שהנחיתה תכאב זה עדיף מאשר המצב הסטטי הזה
שבו אני נמצאת.
אבל אני עדיין עומדת על הקצה מתלבטת, מפחדת. מי המשוגעת הזאת
שרוצה להכאיב לעצמה?! אה כן זאת אני...
אנשים מסביבי מנסים לטוות סביבי חוטים ,לעצור את
ההתלבטות,למשוך אותי אליהם. ורק את עומדת מלמטה צועקת לי
לקפוץ. זורקת משפטים לאויר כמו "אני אוהבת אותך"," אני תמיד
אהיה שלך", "את המלאך שלי" ואז אני נזכרת למה רציתי לקפוץ
מההתחלה.
ואת כבר למטה. נחתת. ואני יודעת שכאב לך ,שהנפילה שברה אותך
ושעדיין לא התחזקת מהנחיתה הכואבת..ואת רוצה שגם אני אפול. את
לא רוצה שיכאב לי ואת לא חושבת מה יקרה כשאני אנחת על הקרקע
הקשה והקרה.
ואת לא תהיי שם כדי לתפוס אותי.
אבל את מעודדת אותי לקפוץ ואני כבר לא מסוגלת להקשיב לך יותר.
לא יכולה לשמוע יותר משפטי אהבה חסרי משמעות. אז אני שולחת
אליך הודעה עם הציפור הראשונה שאני רואה שתפסיקי ,תעזבי אותי
בשקט. אל תגרמי לי לקפוץ עד שלא תהיי מסוגלת לתפוס אותי ואת
כרגע לא מסוגלת.
אז אני עדיין עומדת על קצה התהום.עדיין מפחדת ועדיין מתלבטת
ועדיין מתפללת שמשב קטן של רוח יחליט בשבילי ויסיים את
ההתלבטות.