הראש שלי כבר מתפוצץ ממחשבות. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר
חוץ מעליך וגם זה כבר מתחיל להתערפל. אני לא מסוגלת יותר
לחשוב.
זיכרונות זיכרונות עולים בצורה של בועות עגולות שמתפוצצות לי
בפנים. כל זיכרון מכאיב כשהוא נוגע בי. הבועות מייצרות אדים של
רעל שמחלחלים עמוק לתוך גופי. חודרים דרך העור שלי,נכנסים
פנימה, שוחים עם כדוריות הדם הלבנות מתמזגים בתוכי ומרעילים את
גופי.
כל זיכרון מייצר זן חדש של כאב שעד עכשיו לא ידעתי על קיומו.
אני יושבת בחדר מסתכלת על כל הבועות שמסביבי, מנסה לתפוס עם
ידי בועה אחת של זיכרון מאושר אבל היא מתחמקת ממני,בורחת מבין
אצבעותי ואני לא מצליחה להיזכר...
לעומת הבועה שהתחמקה, בועות של זיכרון כואב מתקרבות
לעברי,יודעות שאני לא יכולה להתחמק מהן. מי היה מאמין שבועות
שנראות כל כך תמימות כמו משחק ילדים יכולות לדקור ולהכאיב? והן
לא מפסיקות, מכאיבות כל כך שאני כבר לא יכולה לעמוד בכאב.
ואז הטירוף מתחיל לצאת החוצה.אני מתחילה לדמיין דברים כי אני
כבר לא זוכרת שום דבר.
מולי אקדח שקניתי בשוק הפישפשים לפני כמה שנים. אני שמה בו
כדור דמיוני מכניסה את הקנה לתוך פי ויורה.
כבר אין יותר בועות בחדר. |