"מה זה אמור להיות?", שאלתי אותה.
 "אני לא יודעת", היא ענתה, והחלה להקיף את האובייקט הענק,
חוקרת אותו מכל צדדיו.

לנוכח הנסיבות שאלתי הייתה במקומה, והעובדה שגם לה, כמוני, לא
היה ולו מושג באשר לתשובתי, רק הגבירה את סקרנותי באשר לטבעו
של האובייקט.  אותו אובייקט, שנחת עלינו כרעם ביום בהיר, וזאת
לא תוך שימוש באיזושהי מטאפורה - הוא בפירוש נחת משום מקום,
פילח את האוויר כירייה חדה ומהירה, והתמקם בתוך חדרי, תוך שהוא
פוער חור עצום ממדים בתקרת הבית, מותיר אותנו המומים וחסרי
מילים.  

מה בדיוק היה אותו אובייקט אדיר ממדים?  ובכן, בכדי להתחיל
להסביר זאת, יש לספר את הסיפור מתחילתו, בדיוק כפי שקרה.  אם
כן, ההתחלה:  היה זה יום אביבי ונעים.  השמיים היו נקיים
מעננים, ציפורים צייצו, השמש קרנה.  אכן, רקע פסטורלי למדי,
מתאים לתחילתו של סיפור אהבה מיוחד.  ישבנו בחדרי, היא ואני,
משוחחים על ענייני חולין שגרתיים - תמונה מושלמת, בדיוק כפי
שבניתי אותה בראשי חודשים קודם לכן.  עתה היא התממשה לנגד
עיניי.  

זו הייתה הפעם הראשונה בה זכיתי לראות אותה בביתי.  פעמים רבות
עד אותו יום, היום בו התמקם לו האובייקט הענק במרכז חדרי, היו
חולפות עליי שעות ארוכות בהן הייתי מביט בה ושותק, משקיף עליה
מרחוק במסדרונות בית הספר, מאוהב עד מעל הראש.  עברו ארבעה
חודשים עד שאזרתי אומץ לדבר איתה, חודשיים נוספים בשביל לגרום
לה להכיר בקיומי, ועוד שלושה בשביל לבסס איתה איזשהו קשר
ידידותי.  רק בחלוף שנה שלמה, הגעתי למצב בו העניינים כבר ממש
'התחילו להתחמם', ועתה ישבנו על המיטה הנפתחת בחדרי, מנהלים
שיחת 'יחסינו - לאן?', ועבורי, לפחות, היה רק כיוון אחד אליו
יכלו העניינים להתקדם...

ואז זה קרה.  תחילה נשמע הקול החזק.  צליל הזהה לזה של רעם
מהדהד לפני סערה גדולה, רק שפה מדובר היה במאורע קטן ממדים
בהרבה, שהיה מוגבל לגבולות חדרי.  האובייקט פילח את השמיים
(ואיתם גם את התקרה), צבעו ירוק בהיר, צורתו כצורת אליפסה
ההולכת ונעשית צרה בחלקה העליון.  בראש האובייקט התנוסס ענף
ירקרק בגאון, אורכו כמטר וחצי, להערכתי.  אחרי שנבלמה נפילתו
בעזרת רצפת השיש בחדר, הוא המשיך לרעוד משך מספר רגעים, עד
שנעצרה תנועתו לחלוטין והוא נותר לעמוד איתן באמצע השטיח שכיסה
את החדר.  במבט שני ושלישי כבר לא היה ספק לגבי טיבו.  זה היה
אגס.      

הוא נחת במרכז חדרי, מפזר כמויות אבק עצומות לכל עבר, סוחף
אחריו את פירורי התקרה הרעועים שנפלו יחד עמו; מפסיק את נפילתו
משומקום דווקא בלב החדר, בלב השיחה, בלב החיים.  כך סתם, ללא
כל התראה מוקדמת, נחת.  אגס.

מוזר הדבר, משום שלא חדר מעבר לחדרי, לא עורר את סקרנותם של
הוריי, שישבו וצפו בחדשות הצהריים, ונחיתתו הייתה פתאומית
ומפתיעה.  אני הייתי בהלם.  היא עוד איכשהו גיחכה, מנסה
להקל את עוצמת ההפתעה שבנחיתה.  רק אחר כך אחזה התדהמה גם בה,
והיא הביטה בהשתאות באגס, בלא לומר מילה.  עיניה הכחולות
והסקרניות הסגירו את הכול.

אני הייתי הראשון שדיבר.  הראשון שהוציא הבהרה פרט ל'וואו'
ו'מה לכל הרוחות...?!' -  ואילו היא לא ידעה מה לומר.  תחילה
חשבתי שאולי עבורה יהיה הדבר הרבה יותר ברור מאשר עבורי.  
 "מה זה אמור להיות?", שאלתי אותה.
שאלתי הייתה אינסטינקטיבית, ולמען האמת לא ממש ציפיתי לתשובה.
הייתי פשוט בהלם, ולשנייה חשבתי שאולי תשובה שפויה ממנה תעמיד
את כל המצב בפרופורציה.  בעודה מקיפה את האגס, קלטתי שהיא
מבולבלת בדיוק כמוני, ואולי אף יותר.
 "את בסדר?", שאלתי אותה.
להפתעתי הרבה, היא הנהנה.
 "יותר מבסדר", ענתה, מעלה על שפתיה חיוך שובב.
עכשיו כבר הייתי ממש מבולבל.  באחת, התחלפה תדהמתי בהבנה, דבר
שהותיר אותי מבולבל מתמיד, ואף נתן לדימיוני 'אור ירוק' לעבוד
שעות נוספות.
 "זאת אומרת שאת יודעת מה זה???", שאלתי, ובמוחי כבר נרקמה
תיאוריית קונספירציה שלמה בכיכובה כחייזרית מפתה בגוף אנושית,
שהגיעה לחקור את כדור הארץ ולהעלות זכר אנושי על ספינת החלל
האגסית.
כנראה שטעיתי.
כרגיל, המבט על פניה הסגיר זאת.

היא התקרבה אליי, הליכתה מסוגננת, גופה משתפשף כנגד האגס הענק,
משדר מיניות מדהימה.  משהגיעה למרחק סנטימטרים אחדים ממני, היא
כרכה את שתי ידיה סביב צווארי, והביטה עמוק לתוך עיניי.  היה
לה עדיין אותו חיוך שובב, שובה לב על פניה.  היא המשיכה
להתבונן לעומק אישוניי,  להתקרב אליי ככה לאט, וכשראשה צמוד
לשלי, כבר יכולתי לשמוע את קול נשימותיה העולות ויורדות, ואת
קול ליבי המפמפם בעוצמה במקביל.

היא הצמידה את שפתיה לשפתיי, פיה נפתח מעט, והיא נשקה לי.  עד
מהרה, התחבקנו בצילו של האגס הענק, מתנשקים בלהט.  לא כך חזיתי
בדמיוני את התפאורה לנשיקתנו הראשונה.  לא כך בכלל...

נותרנו שם עוד כמה דקות, עד שהיא ניתקה עצמה ממני במפתיע,
ונשענה על האגס הירקרק במין עצב משונה שכזה.
 "מה קרה?", שאלתי אותה.
היא לא ענתה.  במקום זאת, הביטה בי במבטה החודר, כאילו ציפתה
שאקרא את מחשבותיה, ואדע אותן בלי לומר מילה.  רק מקץ כמה
דקות, שנראו בעיניי כנצח, היא דיברה:
 "אתה באמת חושב שלא ידעתי, הא?"
הייתי מבולבל.  בהביטי עליה על רקע האובייקט, לא היה לי ולו
קצה חוט באשר לכיוון אליו חתרה.  גם שאיפות ארוכות וממושכות של
צבע מתקלף ואסבסט לא קירבו אותי כהוא זה לתשובה.
 "ידעת מה?", שאלתי בתום.
 "אתה באמת לא יודע?"
השתתקתי, לא יודע מה לומר.
 "במשך כל השנה האחרונה", היא פתחה ,"נתתי לעניינים לרוץ כמו
שאתה רצית.  אני?  כבר מהרגע הראשון ידעתי לאן אתה חותר -
זיהיתי את המבטים האלה, וידעתי איך לקרוא את הכוונות שלך כמו
ספר פתוח.  ובכל זאת, נתתי לך להוביל.  חיכית חודשים עד שאזרת
אומץ לדבר איתי, ואני?  שיחקתי אותה קשה להשגה כמו שרצית, נתתי
להכל ללכת בדיוק לפי התכנית שלך..."  

שתיקה.  על אף וידויה, והטון המעט זועם בו נקטה, עדיין לא היה
לי מה לומר.  כל הכחשה מצידי רק הייתה מחזקת את טענתה באשר
להיותי שקול וצפוי, ולא רציתי להגיד משהו שיישמע כמו קלישאה
ישנה, ובכך למלא את דרישות הסטריאוטיפ שהעניקה לי.  דבריה
קוממו אותי, אך העדפתי לשתוק ולראות לאן הם יובילו, ואכן מקץ
כמה דקות היא המשיכה לשפוך בפניי את צפונות ליבה...
 "אתה יודע?  אתה בחור ממש נחמד.  אני מאוד מחבבת אותך, אך
קשה לי לומר עדיין שאני אוהבת אותך.  אני מעריכה אותך על הדרך
בה בחרת ללכת איתי, אבל משהו כאן עדיין לא מסתדר לי במשוואה
הזו שביני לבינך."
 "השאלה היא מה...", מלמלתי, כאילו לא הייתה התשובה ברורה
מאליה.
 "אני פשוט...  אני פשוט ספונטנית", היא אמרה ,"...אולי אפילו
ספונטנית מדי עבורך.  אצלך הכול הולך לפי תסריט בנוי מראש!  כל
דבר אצלך מתוכנן בקפידה, עד הפרט האחרון.  רק בגלל החולשה הזו
שיש לי כלפייך, הלכתי אחרייך במשך השנה האחרונה, ואילו
עכשיו..."
 "את מפחדת שאשעמם אותך?  שאהיה צפוי מדי עבורך??"
היא השפילה את ראשה.
 "כן", אמרה בפסקנות מעט מבוישת, לחלוחית קלה עוטפת את עיניה
,"אני מצטערת."

הבטתי בה.  נשענת שם על האגס, היא נראתה כל כך רחוקה, כה בלתי
מושגת, בלתי נתפסת...  לא כעסתי עליה.  היה היגיון בדברים שלה,
עד כמה שניסיתי להתכחש לכך בליבי.  אך מה כבר יכולתי לעשות?
באילו צעדים יכולתי לנקוט בשביל לא לגרום לה צער ותסכול על
אופיי הצפוי??

ואז זה היכה בי.  הרי היא כבר הגיעה להחלטה שלה, עכשיו היה
הכדור בידיים שלי.  לא עמדתי לתת לה להמשיך ולהימרח במלנכוליות
על האובייקט הירוק והענק בחדרי.  לא עמדתי לומר את המשפט
שחיכתה לשמוע מפי:
 "אני מבין...  עדיף שנישאר ידידים."
בשום פנים ואופן לא!

במקום זאת, התקרבתי אליה חזרה.  ליטפתי את שיערותיה, את גבה,
עד אשר הרימה את פניה והביטה בי בעיניים בשנית.  ליטפתי את
לחייה הרכות בתנועות חלקות כלפי מטה, ואצבעותיי נעצרו בסנטרה.
תפסתי אותה שם, בעדינות רבה, וקירבתי את ראשה אל ראשי.  עוד
הספקתי לראות את המבט המהופנט על פניה ואת הצל הירוק על
גופייתה, בטרם עינינו נעצמו ושקענו, פעם נוספת, בים של נשיקות
עמוקות ולא צפויות.

מחלוף זמן מה, היא הדפה אותי מעט, אך הפעם המשיכה לכרוך סביבי
את ידיה.
 "נראה שהצלחת להפתיע אותי אחרי הכול", אמרה, מעט במבוכה.
 "זה לא היה כל כך קשה", השבתי בביטחון ,"אחרי ששמעתי את
דברייך, הבנתי מה טיבו של האגס."
היא הביטה בי, אחר באגס, וכיווצה את גבותיה בסקרנות, מחכה
להמשך דבריי.
 "מה גילית?", שאלה.
חיבקתי אותה בחום למשך דקה, ולא הוספתי מילה.  אחר כך לחשתי
לאוזנה:
 "תצפי לבלתי מצופה!"

הפעם לא הפסקנו להתנשק.  המשכנו במעשנו בלהט ובעוצמה, מבלי
לחזות את בואו של השזיף, מטרים אחדים מעלינו...