הפעמון צלצל. נכנסנו לכיתה והנה מתחילה שנה חדשה. השנה האחרונה
בחטיבה. רק עוד ארבע שנים נסיים את בית ספר חשבתי לעצמי. נכסתי
לכיתה והתיישבתי בסוף ליד אורן חברי הטוב ביותר. "בוקר טוב
שחר" הוא אמר לי בשמחה. "נו אז איך עבר עליך החופש הגדול"
שאלתי אותו, והוא סיפר לי בקצרה איזה שטות שהוא עשה אצל דודים
שלו בחיפה.
אורן הוא הילד הכי שמח שאני מכיר. תמיד היה לו את שמחת חיים
הזאתי ולא הייתה אפילו פעם אחת שראיתי אותו בוכה. פתאום נכנסה
המחנכת ירדנה לכיתה. "הגיעו אלינו כמה ילדים חדשים לכיתה" היא
אמרה. נכנסו לכיתה שני תאומים יחסית גבוהים לכיתה ט'. "אלו הם
מנחם ובגין"
אמרה ירדנה וצחוק השתרר בכיתה. ואז ירדנה הציגה בפנינו את
לירון. "זאתי לירון והיא גרה בשנתיים האחרונות בארה"ב, אז
תעזרו לה להשתלב בכיתתנו". היא שלחה את לירון לשבת ליד עדי.
עדי הייתה הילדה שהכי שנאתי בכיתה שלנו. היא הייתה מתנשאת וזה
שאבא שלה היה עשיר זה לא אומר שמותר לה להתנהג אליי כך. לירון
לעומתה הייתה ילדה עם שיער בלונד גולש והיא באמת הייתה ילדה
יפה אז פחדתי שעדי תגיד לה כל מיני דברים עליי כי אז זה יהרוס
לי ת'סיכוי איתה. בהפסקה הגדולה כמו בכל הפסקה גדולה שיחקנו
במגרש המרכזי בבית ספר כדורגל כל הבנים הספורטאים של השכבה.
פתאום שמתי לב שלירון יושבת על אחד הספסלים. יושבת ומסתכלת
עליי.
ניגשתי אליה בזהירות ושאלתי אותה "נעים מאוד, שחר", "אני
לירון" היא אמרה בחיוך שנראה לי טיפה זדוני כזה. "נו אז אני
משחק טוב?" שאלתי. "תלוי, מה אתה עושה ביום שישי?" היא אמרה
וקרצה לי.
"יוצא איתך" אמרתי מחייך. "יפה תפסת מהר" היא אמרה, נתנה לי
פתק שהיה כתוב עליו מספר טלפון והלכה. כנראה שעדי לא ליכלכה
עליי איתה או משהו כזה כמו שחשבתי בהתחלה.

הלכתי הבייתה ברגל כמו תמיד. מרחק 10 דקות הליכה אני גר מבית
ספר. בדרך עברתי בביתו של אורן וסיפרתי לו על הפגישה הקרובה עם
לירון. "שווה, אולי עוד ייצא לך מזה משהו לך תדע" הוא אמר.
אורן שהיה אחד שמחפש להדחף כזה בזהירות כל הזמן הציע לי שהוא
יביא מישהי ונצא ברביעייה. סירבתי. רציתי להיות עם לירון לבד
ולא רציתי שאורן יתחיל לבלבל לה במוח ולהגיד דברים שיציגו אותי
לא טוב בעיניה. הגעתי הבייתה והתיישבתי מול הטלויזיה. "מחר
יוצא בארץ שובר הקופות העולמי טיטאניק, הסרט מתאר את טביעתה של
האונייה טיטאניק בתחילת המאה ומגולל בתוכו סיפור אהבה מרגש"
הודיע המנחה של תוכנית הבידור. בינגו. אני אלך עם לירון
לטיטאניק ואז היא תחשוב שאני אחד עם רגשות וזה יעזור לי איתה.

הגעתי לכיתה כמה דקות לפני תחילת השיעור וראיתי שלירון יושבת
ליד עדי. אויי לא, זה מה שחסר לי עכשיו חשבתי לעצמי. "בוקר
טוב" אמרתי בקול ברור לשניהם. לירון ענתה חזרה אבל עדי כמו
תמיד התעלמה ממני לגמרי. זה נראה כאילו יש לעדי משהו אישי
נגדי, זה היה ידוע לכולם שהיא סנובית אבל לא הבנתי למה היא
משדרת כל כך שנאה כלפיי. ביקשתי מלירון שתשב לידי בשיעור. היא
הסכימה. "נו אז מה חדש" כתבתי על דף ריק שהיה מונח על השולחן,
"שום דבר מיוחד" היא אמרה. התלבטתי אם לשאול אותה על עדי ובסוף
החלטתי שכן.
"את מוכנה לשאול את עדי למה היא שונאת אותי?" כתבתי על הדף
כשהיד שלי טיפה רועדת. "אין בעייה" היא כתבה. אחרי שכמה
שיעורים והפסקות עברו ניגשתי ללירון ושאלתי אותה אם היא דיברה
עם עדי. "בערך" היא אמרה. "נו ו..." שאלתי סקרן. "היא לא בדיוק
אמרה לי ספציפית, היא רק אמרה שזה משהו שאתה עשית לה בעבר ושאם
זה חשוב לך לדעת תדבר איתה בעצמך". אמרתי לה בסדר והלכתי לדבר
עם עדי.

"עדי אני צריך לדבר איתך" פניתי אל עדי. עד עכשיו אני לא מבין
למה בכלל אכפת לי שעדי שונאת אותי, כלומר כבר הרבה זמן היא לא
מתייחסת אליי וזה לא הזיז לי, אולי בגלל שהיא נהייתה חברה טובה
של לירון זה התחיל להפריע לי. "נו אז תדבר" עדי אמרה לי. "אפשר
לדעת למה את שונאת אותי כל כך" אמרתי לה. "אתה באמת לא יודע?"
היא אמרה לי בפרצוף שנראה טיפה עצוב טיפה מופתע. "באמת שלא..."
עניתי לה. "אתה לא זוכר שאמא שלי מתה בתאונת דרכים לפני שנה
וחצי?" היא אמרה עצובה. אמא של עדי מתה בתאונת דרכים לפני שנה
וחצי אבל המחנכת שלנו ביקשה לא להזכיר את זה ולהתחשב בעדי.
"כן.." עניתי לה. "אתה זוכר את הלוויה?". ואז נזכרתי. אני לא
הייתי
בהלוויה של אמא של עדי, באותו יום הייתי בנסיעה לצפון ואני
היחיד מכל חברי הכיתה שלא היה אז. "אהה...לא" אמרתי לה. "נו
בטח שאתה לא זוכר, כי אתה לא היית! אתה הבנאדם הכי אנוכי שיש!"
והיא התחילה לבכות ורצה במהירות החוצה מהכיתה והתחילה לצעוק.
"הצילו! אנס!". יצאתי מהבניין וקפץ עליי המאבטח של הבית ספר.
"אל תזוז יא פושע!". מסתבר שעדי התחילה לספר לכולם שניסיתי
לאנוס אותה. המאבטח של הבית ספר לקח אותי ברכב שלו לחקירה
במשטרה. "אני רוצה לדבר עם ההורים שלי", אמרתי לו זועם. "לא
נגעתי בה היא משקרת!" המשכתי להגיד, אבל המאבטח לא ענה לי אלא
פשוט המשיך לנסוע. אחרי כמה שעות של חקירה ושאלות משפילות
ביותר ההורים שלי שיחררו אותי בערבות של עשרת אלפים שקל.

"אני אומר לכם לא נגעתי בה בכלל, כל הסיפור הזה מצוץ מהאצבע!"
אמרתי להורים שלי בארוחת הערב. למחרת בבוקר בדרך לבית ספר
ראיתי את אורן. "שמעתי מה קרה" הוא אמר לי. "נשבע לך אורן לא
נגעתי בה, היא פשוט שונאת אותי בגלל שלא הגעתי להלוויה של אמא
שלה". אורן הסתכל עליי טיפה בחשדנות ואמר לי "אני מאמין לך".
הגענו לבית ספר ופתאום התחלתי לשמוע כל מיני קריאות. "אנס, לך
לכלא!", "סוטה מין!". "תשתקו!" צרחתי בקול גדול ורצתי חזרה
הבייתה בוכה. למה זה מגיע לי, חשבתי לעצמי. יום אחרי זה הסתבר
שאורן הושעה מבית הספר בגלל שהוא הרביץ לכמה תלמידים שקיללו
אותי. הרגשתי שאם לא היה לי את אורן כבר הייתי מתאבד. החלטתי
בסופו של דבר בבוקר ללכת לבית ספר ולא להקשיב לשטויות שצועקים
לי כי אחרי הכל זה לא נכון.

בכיתה פגשתי את לירון. "את מאמינה לי נכון?". אבל היא לא ענתה
לי. "את מאמינה לי נכון?!!" צעקתי לה. אבל היא שוב לא ענתה.
יצאתי מהכיתה ורצתי מהר הבייתה בוכה. שוב. אחרי כמה שעות של
שינה אמא שלי העירה אותי. "עדי התאבדה עם אקדח", היא אמרה לי
ודמעות ירדו לה מהעיניים. "מה?!" אמרתי לה. "המנהל של הבית ספר
הרגע התקשר אלינו ואמר שבזמן האחרון היא הייתה במצב נפשי קשה
בגלל שאבא שלה חלה במחלה קשה ואמא שלה מתה, הוא גם אמר שהיא
השאירה מכתב התאבדות שבו נכתב שאתה באמת לא ניסית לאנוס אותה
ושהיא המציאה את כל הסיפור". לא ידעתי מה לעשות, מצד אחד לפחות
יצאתי זכאי אבל מצד שני זה עלה לי בחיי אדם. לא הרגשתי טוב עם
עצמי למרות שלא עשיתי כלום.

למחרת בבוקר אורן צילצל ושאל אותי אם אני בא להלוויה. "כן"
עניתי במרירות וקבעתי עם אורן בבית קברות. הגענו להלוויה.
כל החברים מהכיתה היו שם. גם לירון. פתאום ראיתי שמתחילים
לקבור את הגופה. לא יכולתי להסתכל. פתאום הרגשתי שמישהי מחבקת
אותי. זאת הייתה לירון. "זו לא אשמתך" היא לחשה לי באוזן
ובכתה.

היום עשרים שנה אחרי כשאני נשוי ללירון ויש לנו 2 ילדים אני
מנסה לדמיין את עדי. אבל אני לא מצליח. אני לא מצליח להזכר איך
היא נראתה. לא מצליח להזכר בכלום. פתאום לירון באה אליי ושואלת
"מה קרה?". אמרתי לה שאני לא מצליח להזכר איך עדי נראתה.
"זו לא אשמתך" היא ענתה.