שמש זורחת מעל גבעות צהובות;
אדמה קשה ודמעות יבשות.
עור שצורב ממגע של שנאה -
הגוף דואב מהכובד הנורא.

פתאום, משב עדין של רוח
מעניק ניצני תיקווה
לטף הפגוע, לילד שזעקתו לא נשמעה
מבין פרחי הבר שפרחו כאן.
לא נראה עוד ניצנים אדומים מדממים,
ולא נחוש בכאבם של רבים.

לא הספיק להתאושש,
וכבר הברד מכה בגופו השרוט והפצוע
מחפש מקום חדש לרמוס.
אבל השריון מעניק את הזכות לנוע
ממקום למקום בין פרחי הבר,
מוצא את הניצן האדום בגן.

שמש עדינה מיבשת את הדמעות,
נותנת ליטופים וחיוך של הבנה,
מערכת יחסים כזאת מעולם לא ראה הילד.
החייל החסון התחפר באדמת העמק.

ירח צהוב עלה בין צמרות העצים,
לבן כמוות,
קר כנטיפי קרח בהרים.
מכסה באורו,
מעלים פרשיות.
קובר באדמה
את הפרח האדום;

ואת הניצן הלבן