[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
דיני נפשות

1.

מוסיקה חרישית בקעה מתוך מקלט הרדיו הישן.  אור צהוב עמום האיר
את תחנת הדלק.  שאריות של סולר ובנזין עיטרו במקוטע את הרצפה,
תזכורת לכך שפעם, בשעות סבירות יותר של היממה, היו במקום חיים.
עכשיו נראה היה כי כל מה שנותר מכך היה שמעון המתדלק, שישב על
כיסא פלסטיק בלי חצי רגל וניסה לאזן עליו את משקלו, והאוטו של
ויקה שחנה בצד של התחנה.

מהרכב של ויקה עלו באותו זמן צלילים שונים לגמרי מאלו שהתנגנו
בתחנה.  שמעון כבר היה רגיל לכך, והוא השתדל להתעלם ולהשקיע את
מחשבתו בנימות הדיכאון שעלו מתוך מכשירו שלו.  באדישות מופתית
הוא הדליק לעצמו עוד סיגריה, ושאף אותה עמוק לתוך ריאותיו.
אחר כך עצם עיניו, והתענג לרגע קל מהעשן המתפזר בתוך גופו.
רוח נעימה היכתה בעדינות על פניו, כמו הייתה מלטפת אותן כמו
שעדנה נהגה לעשות, בימים בהם עוד הייתה בסביבה.  הוא התרווח על
הכיסא בזהירות ונזכר בערגה בימים ההם, בטרם פגשה לה חברתו איזו
'נפש תאומה' עלומה ועזבה מבלי לשוב, כשכל מה שנותר בידו היה
מכתב פרידה מקושקש בו סיפרה על העתקת מקום מגוריה לדרום, והרוח
הלילית הענוגה, שלעולם לא הכזיבה ותמיד הייתה לצידו.  

אחרי עדנה, לא ידעה נפשו של שמעון מזור מרוב צער ויגון.  הוא
החל מתדרדר לעסקים מפוקפקים, להתחבר לכל הטיפוסים הלא-נכונים,
ולזמן מה אף ידע את טעם הטיפה המרה ועמד מקרוב על קנקנם של
סמים כאלו ואחרים.  ויקה, שמצאה אותו אפוס כוחות באחד מסיוריה
הליליים, הרימה אותו מהאשפתות, סידרה לו עבודה בתחנת הדלק
במקום עובד זוטר אחר שנעלם במפתיע מהמקום, ורשמה אותו לתכנית
גמילה מסודרת מכל הרעלים שהשחיתו את גופו.  מאחר והיו באמתחתה
תמיד סכומים נאותים של כסף שהפרישה עבורו מעת לעת, יכול היה
להרשות לעצמו המתדלק הגלמוד להשתקם בדירה קטנה עם כלב.  את
הסמים, אבל, הוא התקשה לשים בצד.  הוא נהנה מתחושת השליטה
והעליונות שהם העניקו לו, ובהדרגה הוא הפך ממכור למוכר, התחבר
מחדש לספקים הראשיים באזור מגוריו, ובימים שימש כסוחר לעת
מצוא, נוסף על עבודתו הלילית בתחנה.  

בשלב זה או אחר, מצאו שמעון וויקה את ההרמוניה המושלמת ביניהם.
בלילות היא הייתה מגיעה עם רכבה לתחנה, חונה אותו בצד, ומבצעת
שם את זממה בזכרים עתירי הורמונים שהזדמנו בדרכה.  שמעון ידע
מה באמת היא עושה שם, ואף למד להבין עם הזמן לאן בדיוק נעלם
קודמו בתפקיד.  אבל מאחר והיא העלימה עין ולא סיפרה לאיש על
עסקיו האפלים, הוא בלם בתמורה את פיו והפנה מבט לכיוון השני,
זוכר לה חסד נעורים.  יד רחצה יד, המידור היה מירבי.  העסק דפק
כמו שעון שוויצרי משך שנים, כמעט ללא תקלות.  
 
מכוניתה של ויקה התנדנדה כעת מצד לצד בפראות.  אפילו שהייתה
סגורה באופן הרמטי ונעולה לחלוטין, המשיכו לבקוע מתוכה מקצבים
נמוכים של מוסיקת מועדונים מהירה.  בעיקר הדהדו למרחקים קולות
הבסים החדגוניים.  מבעד לחלון יכול היה שמעון להבחין בגבר
התורן שסחבה איתה ויקה לחיקה בלילה ההוא.  נראה היה כי מדובר
הפעם בבחור רחב ממדים במיוחד, וידיו השריריות לפפו בחוזקה את
שדיה של ויקה, בעוד אגנו האימתני מפלח את גופה פנימה והחוצה
בתיאום מלא עם הסינתיסייזרים הממוחשבים.

חיוך אירוני התפשט על פניו של המתדלק המשועמם, עת חשב על גורלו
של אותו פלוני אלמוני, שעתיד היה להיחרץ בדקות ההן.  בעודו
מוסיף לשאוף ניקוטין לתוך ורידיו, התרומם שמעון ממקום מושבו
והפנה את גבו למתרחש ברכב מאחוריו.  לא התחשק לו במיוחד לצפות
במראות אימה מרטיטים באותו הרגע, מה גם שאכל ארוחה דשנה למדי
אצל כמה מספקיו בטרם נכנס למשמרת בחצות, וכפי הנראה העדיף לשמר
אותה בתוך בטנו, מאשר לשפוך את תכולתה לכל עבר בתחנה.

כשהחל בהתהלכות סביב התחנה, בחן שמעון את כל המשאבות ווידא כי
תכולתן במצב שפיר.  בהמשך וידא גם כי הקופות נמצאות בסטטוס
תקין, וכי לא נגרם להן חלילה כל נזק במהלך משמרתו של אנטון,
קודמו.  חדר המתדלקים שהיה בבניין התחנה היה פתוח לרווחה,
כשהכיסא עליו ישב המתדלק הונח ממש למרגלותיו.  בחדר עצמו נמצאו
בסדר מופתי כל כלי הכנת הקפה, המקרר הריק על תכולתו, וכמה
בירות פתוחות שאנטון כנראה שכח לסיים והותיר מיותמות על
השולחן.  מתחת למקרר בדק שמעון את הכספת עם האקדח (ליתר
ביטחון) והחומר, ואף היא, כמו יתר הדברים, הייתה שלמה ובחתיכה
אחת.  הוא חייך לעצמו בסיפוק, והמשיך בסיורו.  ברקע, שר זמר
נשכח בעברית קלוקלת על מר גורלו וחוסר התוחלת שבחייו.  שמעון
שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה וזרק את בדלה המפרפר על הרצפה שמחוץ
למסעדה, מוודא שלא ייגע ולו במקצת בחלקת האספלט המרוצפת הסובבת
את אזור המשאבות.

במכונית של ויקה הגיעה החגיגה בינתיים לשיאה.  תנוחות הוחלפו
במהירות, שולט הפך נשלט, מתמכר לחסדי הליבידו של זוגתו
האימפולסיבית.  בצווחות קורעות אוזניים של הנאה אותנטית
וצרופה, הגיע הגבר התורן לפורקן מיני מלא, עודו מוסיף להיאנח
ולגנוח תחת גופה של בעלת הרכב.  בתיאום כמעט מלא, הגיעה גם
המוסיקה למעוז חדש של ביטים מהירים ואימפולסים חשמליים
מהפנטים.
 
לאחר האקט, שלפה ויקה את ניביה, מנצלת את ערפול החושים בו היה
שרוי קורבנה.  הוא היה כעת חצי-מעולף על המושב שליד הנהג,
מתנשם ומתנשף בכבדות מתישה.  בת זוגתו תאוות החיים החלה משחקת
עם לשונה לאורך צווארו, והוא מלמל מילות הנאה, עיניו עצומות
וגופו רפוי.  הלשון הוסיפה לשרבב עצמה אנה ואנה סביב גרונו,
מחפשת את אותו עורק דם ראשי שהיה אהוב עליה כל כך.  משנמצא מקץ
חיפושים קדחתניים, נעצה ויקה במקום את הניבים, ומה שהתחיל
כנשיכת-אוהבים תמימת מראה המשיך בשאיבת דם ממושכת, שרוקנה מכל
תוכן את גופו של הקורבן, שעוד ניסה בקול חלוש להתנגד למעשיה.



2.

בארשת פנים מרוצה יצאה ויקה את הרכב בחלוף דקות, וניגבה
בשרוולי חולצתה הארוכים את זרמי הדם הכהים, שהוסיפו לזלוג מפיה
ללא כל אבחנה.  היא הייתה אישה גבוהה למדי, גופה מתנשא לגובה
של מאה ושמונים סנטימטרים.  גזרתה הייתה נאה לכל הדעות, חרף
גילה המתקדם, ומידותיה לא היו מביישות גם את מיטב דוגמניות
העולם.  עורה היה לבן, חיוור יותר מהירח, מעוטר רק בנמשים
מעטים באזור לחייה הסמוקות.  שיערה ג'ינג'י פראי, התפזר גלים
גלים מצווארה ועד כתפיה.  עיניה היו ירוקות וצרות, נוצצות
באופן מבחיל לאור הלבנה המאירה.
 "עוד נפש אומללה לערמה?", הניד בראשו שמעון לעבר הרכב, משפגש
במכרתו הותיקה צועדת לעבר התחנה.
 "אני חייבת לחיות ממשהו, יקירי", היא תקעה בו מבט מיתמם,
מיישרת את חצאיתה השחורה ,"כמו שאתה עושה, בלילה וביום.  אלא
שאצלי זה רק מוגבל ללילה..."
 "יחי ההבדל", סינן המתדלק מבין שפתיו בעוקצנות יבשה.
ויקה שמעה את ההערה, וחשה איך יכולתה הידועה להבליג אוזלת
במהירות.
 "על איזה הבדל אתה מדבר בדיוק?", הרגישה איך הדם עולה לה
לראש ,"שנינו משחיתים נשמות בשביל להתקיים.  אני רק עושה את זה
בצורה יותר חדה ועניינית, ואתה מורח את זה לאורך שנים על גבי
שנים..."

שמעון שתק.  ההקבלה בין תחומי עבודתם האפלה העבירה בו צמרמורת
כל אימת שנזכר בה.  כל נושא הסחר-מכר הזה בנפשות התמימים ייסר
לא אחת את נפשו, למרת שידע כי בגילו ובמצב המשק קצת קשה להחליף
מקצוע.  עם השנים אף פיתח מנגנון הדחקה פנימי של כל הנושא
הטעון הזה, עד כי הפך את כל העיסוק המקאברי סביב עיסוקיהם שלו
ושל ויקה לנושא ללעג ולקלס, והתייחס לכל העניין בביטול מוחצן.
פה ושם, כשעוד היה מבצבץ בו ספק או ייסור סביב המתרחש, הייתה
דואגת ויקה לקטול אותו באיבו; כמו למשל כשהיה מתאונן על גילו
ה'מופלג', שהקשה עליו, כאמור, להחליף מקצוע.
 "בן כמה אתה, שמעון?", נהגה לסנוט בו אז האחרונה ,"שלושים
ושבע?  שלושים ושמונה?  בן כמה היית כשפגשתי אותך, עשרים
ושתיים, שלוש?  על זה אתה בוכה לי?!  לזה אתה קורא מופלג??"
או אז הייתה גולשת, למגנת לבו של המתדלק, לסיפורי גבורה על
נשמות של יהודים שהצילה והעניקה להם חיי נצח "בימים שבהם עוד
היה למי למצוץ דם במדינה הזו".  הייתה נזכרת בחלוצי העליות
שנפלו כפתאים ונשבו בקסמיה של מי שהייתה עוזרת להם יום-יומיים
בבניין הארץ, ותכף משכנעת אותם לעזור לה במצוות 'פרו ורבו'
המשובחת.
 "אני אולי מבוגרת", אז סיכמה ,"אתה עוד צעיר ויכול לכבוש
את העולם, אם תרצה!"
 "את רעה, ויקה", היה שמעון עונה לה דרך קבע ,"את יודעת שבמצב
שלי עכשיו אני כבר לא יכול לעזוב."
בשביל להעמידו על מקומו, הייתה מזכירה לו שהיא נתנה לו אפשרות
לבחור לצאת מכל זה ולא לקחת חלק בחגיגת הדמים הזו, כאשר מימנה
לו את הגמילה ומצאה לו עבודה מסודרת וצנועה.
 "אתה בחרת לחזור לסמים, אתה ביקשת ממני להעלים עין...
יכולת להציל את הנשמה שלך ולא לראות את מה שראית בעשור וקצת
האחרונים, אבל משנייה שויתרת עליה במו ידייך, איזו זכות הייתה
לי לומר לך 'לא'?!"

עוד הם מתפלמסים סביב דיני נשמות אידיאולוגיים, אז כמו גם
ועכשיו, נהג תמיד הקורבן התורן להופיע מאושש בזווית העין של
תחנת הדלק הנידחת, מוכן ומזומן לחיי נצח ארורים.
 "ויקה", לחש לה שמעון ,"עזבי תסכולים, יש לנו אורח חדש..."
זו הפנתה מבטה, וראתה כצד גופתו הסחוטה של הגבר החסון שסחבה
עמה לתחנה עושה מאמצים אדירים להגיע אליה מבעד לחיים האחרים
שזה מכבר החלו עבורה, תוהה מה בדיוק קרה בפרק הזמן שחלף מרגע
ששכבו.
 "את מוכנה כבר עם כל ההסברים?", שאל שמעון, הודף מעליו באחת
את כל חילוקי הדעות האידיאולוגיים שלו עמה, לטובת מטרת המידור
המשותפת של השניים.
ויקה הנהנה.



3.

הגבר המת המהלך הוסיף והתקרב לעבר השניים.  עטלף ארעי חצה את
שמי הלילה וכיסה לרגע קבוצת כוכבים.  ויקה זיכתה אותו במבט
חטוף, מנסה להיזכר מהיכן נראה היה לה מוכר.  תהליך דומה עבר על
בן-זוגה למשגל, כאשר הביט לעברו של המתדלק.  
 "שמעון?", הוא שאל, קולו חנוק ומרוחק.
שמעון הביט בו, וניסה לזהותו.  ויקה נראתה מופתעת מההתפתחות
הלא-צפויה.  הייתכן ושגתה בבחירת המזון היומי שלה, ולקחה
לאבדון מי ממכריו של שותפה?  
 "עודד?", שאל המתדלק, ספק מזהה את שארית האדם שמולו ,"נראה
לי שזה אתה, אבל קשה לי להגיד את זה בודאות, כשאתה ככה בלי דם
וצבע והכול..."
 "בלי מה?", שאל הקורבן.
 "עזוב", השיב לו שמעון ,"בוא תתקרב, שנראה אותך באור."
 "מה, אתה רציני?!", הגבר נראה היה נעלב מהתגובה האחרונה ,"זה
ברור שזה אני?  כאילו, היינו יחד בפלוגה שלוש שנים.  אפילו
הכרתי לך את עדנה, שהייתה ידידה טובה שלי, במסיבה של כמה
חברים..."
ויקה נשנקה.  שמעון מיהר לגשת לעבר מכרו משכבר הימים ולברך
אותו בחיבוק זהיר (הוא עדיין נגעל מהמראה, אפילו שכמוהו ראה
כבר עשרות).  
 "מה באמת עם עדנה?", שאל אותו ,"אתה יודע אולי מה קורה
איתה?"
 "עדנה מתה", ענתה הגופה של עודד בפסקנות ,"היא כבר לא איתנו
כמה שנים."
רוח חבטה פתאום בלחי של שמעון, והוא נרעד והשתתק.

ויקה, שחשה שמשהו שאינו כשורה, החלה ללכת מצד לצד בעצבנות
גלויה לעין.  קודם נאלצה לסבול שיחת ערכים מאוסה נוספת עם
שמעון, עכשיו גילתה כי מנתה העיקרית ללילה הוא לא אחר מאשר
האדם ששידך בין שותפה לדרך לבין עדנה.  סודות שהיו חבויים
בארון שנים על גבי שנים איימו לפרוץ החוצה, והדבר לא מצא חן
בעיניה כלל ועיקר.
 "תראה, שמעון", ניגשה לעברו, והניחה עליו יד מנחמת ,"הכול
יכול להיות.  אני יודעת שעדנה הייתה יקרה לך, אבל קשה לי
להאמין שגוויה שבדיוק קמה היא זו שתתן לך את התשובות המדויקות
לגבי מה עלה בגורלה."
 "לא, לא, אני נשבע שכן!", התערבה הגופה (עודד) ,"אני אולי לא
מרגיש הכי טוב עכשיו, למרות שהיה לי סקס בהחלט נהדר" (עיניו
הלבנות הופנו לעבר ויקה אגב קריצה מחרידה) "אבל יש דברים שאני
אהיה בטוח בהם גם ממעמקי הגהנום!  עדנה וסרמן פגשה איזו בחורה,
שהיא קראה לה 'נפש תאומה', נכון?  היא עזבה אותך בשבילה, אני
זוכר שהיא אמרה לי.  הן היו ממש מאוהבות ואפילו החליטו לעבור
לגור יחד בדרום, אבל אז עדנה גילתה לגביה איזה סוד, וההיא הרגה
אותה, או שלפחות ככה אמרו לי."

שמעון נזכר במכתב, בו קרא על נטיותיה המיניות החדשות של חברתו.
הוא זכר איך חשב באכזבה שלא סיפק אותה כגבר - דבר שאילץ אותה
כפי הנראה לחזר אחר בנות המין היפה, ואותו להתדרדר לחסדי
האלכוהול והסמים.  איך קראו לה, לבחורה ההיא?  הוא התקשה לפענח
מבעד לכתבה המקושקש.  זכר רק שמדובר במשהו כמו 'אביבה' או
דבר-מה בסגנון.
 "יש לך מושג איזה סוד יכול היה להיות לחברה שלה?", שאל.
עודד-לשעבר הניד ראשו לשלילה.

בתחנת הרדיו שניגנה לאורך הלילה החליפו דיסק, וג'אז שקט מילא
את האוויר.  הדיסק ברכב של ויקה, לעומת זאת, מזמן סיים את
נגינתו, ופרט לרעשים סטטיים ספורים, לא נשמע ולו הד אחד מכיוון
האוטו המקולל.  בעלת הרכב המוטרדת המשיכה להסתובב סביב עצמה
בחוסר רגיעה מופגנת, ספק מנחמת את שמעון על אובדנו וספק גם את
עצמה.  דמדומים ראשונים של זריחה עלו מהאופק, והיא ידעה שכך או
אחרת, זמנם שלה ושל עודד על הארץ מוגבל (והיא עוד לא הספיקה
כלל ללמד אותו את חוקי המשחק החדשים, שיאפיינו את חייו מרגע זה
ועד כלות כל הקצים).
 "את באה לסיבוב נוסף, חמודה?", פנה עודד לויקה ,"כל הזכרונות
האלו קצת כבדים עליי, ואני צריך עוד להשתחרר".
ויקה נרתעה לאחור, מסרבת לקיים כל מגע עם מי שהפך בן רגע לבן
מינה.  עודד הקשה עליה ולא הרפה.
 "נו, בואי...  אני אעשה לך טוב.  איך אמרת שקוראים לך, זיוה,
נכון?"

מיגרנה איומה תקפה את שמעון.  כל השמות האלו הסתובבו לו בראש.
זיוה... אביבה... ויקה...  או שהכול היה נשמע אותו דבר פתאום
או שזו הייתה השעה; כך או אחרת, הוא הרגיש בכאב חד מנסר את
ראשו.  משהו בתמונה הזו לא הסתדר לו - איך היא שבה לזכרונו,
עדנה, ובו באותו לילה פגש את עודד;  והתנהגותה המוזרה של ויקה:
ההתהלכות האובססיבית הזו שלה, הנימה המתחנחנת בה ניסתה
להרגיעו, ממש קצת אחרי שדיברה בצורה כל כך בוטחת על המוצדקות
שבעיסוקה.
 "תגיד...",  שאל את עודד ,"יצא לך לראות את החברה הזו של
עדנה?"
 "לא ממש ", ענה זה ,"אני זוכר רק שהיה לה, לעדנה, מוות מאוד
מוזר...  אומרים שהחברה דחפה אותה לרחוב באמצע היום, ושהיא
נשרפה כולה באופן ספונטני למוות.  אני לא יודע, בדרך כלל יש לי
זיכרון ממש טוב, אבל עכשיו...  לא יודע מה קרה לי.  מצטער,
באמת הייתי עוזר לך יותר...  אבל אני, מה אני יודע?  אני אחרי
כמה ליקרים עצבניים ששתיתי פה באיזה מועדון, ואחרי בנזונה של
זיון ובלקאאוט מטורף..."

עודד-לשעבר הרגיש מסוחרר ונאלץ לשבת ולהפסיק את דבריו.  שמעון
המשיך בכל החישובים בראשו.  ויקה נעצה בו מבט חשדני, וכשעיניהם
הצטלבו מחלוף דקותיים, נפל לו לפתע האסימון.
 "זאת היית את!!!", קרא לעברה.
ויקה קפאה על מקומה.  השאריות של עודד בהו באוויר, מגלגלות
עיניים ריקות.
 "זה כל כך מתבקש...", הזדעק המתדלק ,"עדנה לא נשרפה סתם כך,
את הפכת אותה להיות כמוך ובגללך זה קרה!  את דחפת אותה לעבר
חיי נצח ארורים שהיא לא רצתה בהם מלכתחילה, וכשהיא ניסתה לחשוף
את הסוד שלך, הרגת אותה במו ידייך!  נשאלת רק השאלה למה גרמת
לה להאמין שאת אוהבת אותה לפני שמצצת את נשמתה כל הדרך
לאבדון?"    
ויקה החוותה לעבר שותפה-לדרך מחיאות כפיים אילמות.
 "הבטחתי לעצמי שאני לא אשבר אם תגלה את זה", אמרה בקול רוטט
אך שקול, בעודה צועדת סביבו בצעדים איטיים ,"כל הזמן פחדתי מה
יהיה אם האמת תיוודע לך, אבל אני מניחה שזה לא כל כך נורא,
אחרי ככלות הכול."
שמעון התרחק ממנה עד כמה שיכול.
 "אתה מבין", הסבירה ויקה ,"במשך מאות שנים אני נזונה
מגברים...  שבטים שלמים של ערבים, טורקים, בריטיים, יהודים...
ויום אחד החלטתי שאני רוצה משהו מעבר לזה.  מאסתי בלא-כלום
המתמשך הזה, וביקשתי לי משהו שייתן לי ערך מוסף לחיים, מעבר
לקילול נשמותיהם של אלפי תמימים.  מאחר ולא יכולתי לשאת עוד
גבר
, הייתי חייבת למצוא פיתרון בתצורה של אישה."
 "עדנה הייתה התשובה להכול'', המשיכה ," באמת אהבתי אותה.
יפה, פשוטה, משוועת לאהבה טהורה.  האהבה האנושית הפשוטה שהענקת
לה לא יכלה להשתוות לחוכמת החיים שצברתי עם הזמן; וככה חיזרתי
אחריה כמה שבועות, עד ששכנעתי אותה לעזוב אותך, ולברוח איתי
דרומה, איפה שמתגוררים כל קורבנות העבר שלי בעדרים מפוחדים."
 "אבל משהו השתבש", אמר שמעון, מדרבן את ויקה להמשיך לדבר,
בזמן שבראשו הועלו מחשבות כיצד יזרז את בוא היום, או ישיג
לעצמו מים מים-המלח או סתם איזה צלב ישן.
 "משהו אכן השתבש", נמשך הסיפור של ויקה ,"כשהיא גילתה מה אני
באמת היא נרתעה, וסירבה להצעתי לשמש לי בת-זוג לחיים.  היא
התחילה לדבר עלייך ועל איך שלך לא היו דרישות.  אם לא הייתי
הופכת אותה, היא הייתה חוזרת אלייך.  אבל גם אז זה לא הספיק
לה, והיא רצתה לפנות למשטרה ולכנסיות שונות בארץ ולמי לא...
אתה מבין, לא הייתה לי ברירה אלא לעצור מבעדה.  ועוד אחרי
שדאגתי שאף נפש חיה לא תראה אותי...  לא יכולתי להרשות לעצמי
את מחיר החשיפה!"          

  שמעון היה המום.  שנים בהם התחזתה למי שרוצה בטובתו ובאה
לקראתו התגלו כלא יותר מאשר ערמת שקרים חסרי ערך.  ברית הדמים
וברית הנשמות שהיו ביניהם היו כלא נבראו.  הוא זעם על כך
שהתפתה להבליג על מעשיה תמורת שתיקתה ההדדית, ותובנות מטרידות
לגבי נפשו המרוסקת מילאו את ראשו לכדי פיצוץ.    
 "אל תתחסד לי עכשיו, שמעון!", צעקה לעברו ויקה, כמו קוראת את
מחשבותיו ,"אני באתי אלייך מתוך חסדים.  חשתי צער על מה
שעשיתי, על שנפש טהורה הלכה לאיבוד בגללי.  אתה חושב שזה מה
שרציתי שיקרה?  הגאולה היחידה שלי הייתה להרים אותך מהאשפתות,
ולמרות שאתה בחרת לחזור לשם, אני את שלי כבר עשיתי."
 "אז מה?", התריס שמעון ,"רצחת וגם ירשת?!  אני בטחתי בך!
אני האמנתי בך!"
 "אנחנו נשמות תועות, ידידי...  לא אני ולא אתה נקיים
מחטאים."

ברקע השמש כבר עלתה וויקה מיהרה לפרוש ידיים לצדדים ולהתגלגל
לצורת עטלף.  שמעון עוד ניסה לירות עם אקדחו לעבר צלליתה
המתרחקת, אך לשווא.  אחרי שעודד נמס לאור השמש העולה, הוא גמר
אומר בליבו לעזוב את כל עסקיו המפוקפקים.  את שאריות הסמים הוא
שרף לקול ציוצי הציפורים, ומשהתחלף במשמרת ירד דרומה בחיפושו
אחר ערפדים נוספים שיגאלו את נפשו הפצועה.  את ויקה לא ראה
יותר לעולם.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זין גדול בא
בתורשה







נכון?


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/11/02 13:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה