[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סער ורדי
/
גבינה ויין

אני מקווה שלא אכפת לך שאני מתנחלת לך פה בדירה, נכון?  בואי,
שבי איתי.  אני אקנח את האף עם הטישואים שהבאתי, נרד ביחד על
איזה האגן דאז עם פיסטוק ואני אספר לך הכול.  נראה לי שגלידה
טובה בהחלט תעזור לי להעביר את הבחילה העצבנית הזו שיש לי, ואת
הגועל נפש הכללי שאני מרגישה בפנים.  פשוט הייתי חייבת לברוח
משם, את יודעת?  להסתלק מהמקום המזוויע הזה שהוא סחב אותי
אליו.  אני בעצמי עוד בשוק ממה שהלך שם.  תראי אותי, אני עדיין
רועדת!  

שוב, אני ממש מצטערת על השעה וכאלה.  לא ידעתי לאן ללכת והבית
שלך היה הכי קרוב לפה.  אה, מה קרה?  את בטח זוכרת את יורם,
הבן של מנכ"ל 'יששכר ובניו'.  נו, ההוא שפגשנו בערב ההוקרה
למייסדי המרכז הרפואי החדש בדרום העיר.  בחור כזה גבוה, עם
שיער חום.  הוא לבש חולצת בורדו ומכנס שחור. בקיצור, לא ממש
יצא לי לדבר איתך הרבה מאז המפגש ההוא לפני שבוע, אבל למחרת
הוא צלצל אליי לנייד, אמר שנראיתי לו ממש נחמדה והציע שניפגש
שבוע הבא, שזה למעשה כבר השבוע.  כמובן שהייתי מופתעת ושאלתי
איך הוא השיג את המספר שלי וכל זה, ואחרי שקשקשנו לנו קצת
חשבתי שמה כבר יכול לקרות וקבענו שהוא יאסוף אותי לאיזה אירוע
שלו היום בשעה שמונה בערב.  כן, אני יודעת שעכשיו כבר כמעט
שלוש בבוקר.  

אז מה קרה, את שואלת?  את בטח יודעת שמאז שאני זוכרת את עצמי
הייתי בחורה עם מודעות חברתית גבוהה.  כבר בתיכון הייתי נוסעת
עם האוטו של אבא לכל מיני ערבי התרמה, ומשתתפת שם באופן פעיל.
השתדלתי אף פעם לא ללבוש עור ופרוות מטעמי אידיאולוגיה, ועד
היום אני עדיין מקפידה ללעוס מסטיק של חברת מאסט ולא של
אורביט, כי האנשים שם באורביט עושים ניסויים בבעלי חיים (לפחות
ככה שמעתי מחברה).

אחרי הצבא העניין הזה של התנדבות בקהילה והכול הלך ותפס אצלי
תאוצה.  אבא קנה לי דירה במרכז תל-אביב, בשביל שלא אפספס אף
מפגש של הועד למלחמה בעוני.  אלוהים יודע בכמה הפגנות נגד
אטימות הממשלה הייתי בשנים האחרונות.  בקיץ, בחורף, תמיד מצאתי
זמן לחזור כך או אחרת לכיכר.  שם גם פגשתי אותך, נו.  את זוכרת
איך היינו עוברות בתקופה ההיא מדלת לדלת בבבלי ומתרימות לילדים
במצוקה?  כתבתי אז מאמרים באינטרנט על מצבה המביש של הזקנה
במסדרון, ואחר כך היינו קוראות את התגובות אונליין בזמן אמת.


אקיצר כל העניין מוביל בסופו של דבר ליורם הזה, כי בגללו אני
בכאלה סרטים עכשיו מהעבר שלי ובכלל.  יורם הוא איש עסקים שעובד
בחברה של אבא שלו, כמובן.  ממה שהבנתי הם מריצים שם עסק של
קבלנים שמנציחים כל מיני אנשי עסקים דרך זה שהם בונים להם
מגדלי אשפוז על שמם בכל מיני בתי חולים ברחבי הארץ.  הם גם
קשורים, איך לא, לערב ההוקרה ההוא שהיינו בו, ומסתבר שגם לעוד
הרבה כנסים וטקסים שהשתתפתי בהם בחיי.  יורם גם אסף אותי הערב
במרצדס שלו לעוד איזה ארוע כזה שהתקיים ממש פה באזור, והתחיל
בשעה שמונה וחצי.

שמחה ומאושרת לתרום לחברה את נוכחותי, התקלחתי ושמתי על עצמי
חליפת מעצבים ספורטיבית שקניתי בזארה, ונעלתי את סנדלי הפריימן
את ביין היוקרתיות שלי, שהזמינו לי במיוחד מירושליים הרחוקה.
הנסיעה עם יורם עברה בשתיקה נסבלת ברובה, עד שהגענו לארוע, וכל
הדרך לקומה השלוש עשרה הוא סיפר לי על כל השמות הגדולים שיהיו
שם, ומה התרומה של כל אחד מהאנשים האלו לעולם הרפואה הישראלי.


בארוע, כצפוי, היו המון רופאים, אנשי עסקים ועורכי דין (הערבוב
הרגיל, את יודעת).  כולם לבשו חליפות ולכולם היו נשים יפות
שלבשו שמלות של טובהל'ה וחייכו לכל מי שרק דיבר אליהן.  הערב
כולו התקיים בדירת פנטהאוז שכל הרהיטים שלה כוסו בסדיני משי
ונדחפו לפינות החדר, וכל רגע מישהו אחר בצד כלשהו של הדירה
השיק כוסית ובירך את החברים הרבים שלו על הישגיהם הנפלאים
בתחום המצוינות.

יורם שקע מהר מאוד בשיחה עם כמה מהאחים שלו על מצב המניות של
החברה שלהם, והאח הגדול אמר שהגיע הזמן להדיח את התרח הזקן
מראשות מועצת המנהלים לטובתו.  בשלב הזה התכופף לעברי בן-זוגי
המיועד, לחש בשקט שזה כנראה ייקח קצת זמן וביקש ממני להביא לו
ליקר בננות מבאר המשקאות במרפסת בינתיים.  כשהתרחקתי מהאזור,
שמעתי אותו צועק על האח, אבל בגלל כל הבלגאן של המסיבה לא
הצלחתי להבין מה בדיוק הוא אומר.  פשוט הלכתי והתרחקתי עד
שהתחלתי לראות את המרפסת באופק.

שמופי, הדי. ג'יי, ניגן נעימות קלאסיות משנות התשעים ברקע.
כשחלפתי על פני העמדה שלו הוא קרץ לי וחייך, וסנוור אותי עם
שיני הזהב שמילאו לו את הפה.  איכשהו מצאתי את עצמי באמצע רחבת
הריקודים שהייתה ממש ליד הפתח של המרפסת, כשמישהו נגע בי
מאחורה ופנה אליי בשמי.
 "כוכי!", הוא קרא לי כשהסתובבתי, מבט של כלב מחורמן מילא את
פניו.  
כנראה שהוא זיהה אותי די מהר, אבל אני רק ראיתי מולי בחור שמן
עם חליפה והמון זיעה באזור בית השחי.  בחיי שהתאמצתי להיזכר
בו, וישר שאלתי אותו באיזו פלוגה בנח"ל הוא היה כשאני הייתי
הפקידה של המג"ד, או אם הוא למד בביוכימית של ברכה או בחברתית
של אדוה.
 "מה, את לא זוכרת אותי?", הוא נראה נעלב, וכל כובד משקלו צנח
יחד עם שני הסנטרים שלו לרצפה ,"זה אני, שרגא!  גן שרה,
הלווו?"
הוא הסתכל לי לתוך העיניים וחיפש אישור.  הסתכלתי לכל הצדדים,
גירדתי את הראש וניסיתי להיזכר.  שמופי שוב פעם זרק לעברי מבט
מזוגג.  והוא, השרגא הזה, התכופף לכיוון שלי, וכשכבר יכולתי
להריח את הג'וינט שעישן הוא לחש לי באוזן:
 "שיחקנו ביחד רופא ואחות בגן, אם את יודעת למה אני
מתכוון..."
ידעתי גם ידעתי, ויצאתי - מה זה יצאתי, רצתי החוצה למרפסת
לנשום אוויר הכי מהר שיכולתי, בשביל לא להקיא עליו ועל נעלי
הגוצ'י החדשות שלו.

גם בחוץ הריח של הגראס לא עזב אותי.  בכל מקום מישהו עישן
ג'וינט ארוך או קצר, או סתם לקח שאחטה מזה של ההוא שלידו.
איפה שלא הרחתי את הסמים, הסנפתי בלית ברירה ראלף לורן מדגם
זול מהנשים, ומהגברים דלף ריח של הוגו בוס ששכב בשמש הרבה יותר
מדי זמן.  כשהצלחתי לתפוס בקושי את ניחוח האלכוהול החמקמק,
חשבתי ללכת אחריו בשביל למצוא את הבאר עם הליקר בננות שיורם
חיפש, אבל כל מה שראיתי היה חבורת בחורות מחויטות ששתו כוסיות
מרטיני בפינה ודיברו באנגלית על שער היורו לעומת הדולאר הרגיש.
כשהתקרבתי אליהן, אחת הבנות זרקה לעברי מבט מזלזל, ושאלה אותי
בעברית במבטא בריטי כבד אם הבנות של חברת אמרלד שלחו אותי לרגל
אחריהן.  היא עשתה ככה עם הראש שלה לעבר קבוצה אחרת של נשים
מחויטות שישבו עם רגליים משולבות על כיסאות מתכת קטנים בקצה
האחר של המרפסת, ושתו להנאתן...  ליקר בננות.  
עכשיו, בחיי שלא היה אכפת לי לא מהחברה שלהן ולא משער הדולאר
באותו הרגע, אבל באמת רציתי להביא כבר ליורם את המשקה שלו
ולעזוב את האזור, אז ניגשתי לחבורה השנייה וביקשתי מהן שימזגו
לי כוסית של ליקר, ומהר.
הבעיה הייתה, כמו שאומרים, שבקשות לחוד ומעשים לחוד.      

נשבעת לך, בחיים לא נתקלתי בכזה יחס משפיל ומתנשא מצד אף אחד,
בכל עשרות הקוקטיילים והרמות הכוסית שהייתי בהן יחד, כמו
שנתקלתי מצד בנות אמרלד.  לכל בנות החברה היה אף מורם ומנותח
בצורה מקצועית, והן דיברו ביניהן בקולי קולות על המחויטות
מיורופ פונדס אינבסטמנטס שדיברתי איתן קודם.  הן היו כל כך
עסוקות בלרכל על ההיא שבעלה פוטר ממועצת אמדוקס העולמית וזאת
שחבר שלה נישל אותה מהמניות במייקרוסופט, שלא ממש עזרו כל
הפניות שלי אליהן.  נראה לי שאפילו דג מת היה זוכה להקשבה יותר
גדולה ממני, למרות שבאמת ניסיתי להיות נחמדה ואדיבה ולא להידחף
להן בכוח לשיחה.  בסוף כשכבר נשבר לי לגמרי, אמרתי לאחת מהן
שנשפך לה משהו על השמלה, וישר כולן התפנו להתבונן בה בעניין,
ואחרי שלא מצאו כלום עברו לתקוע בי מבטי שטנה חברותיים.  
ביקשתי דגימה מהליקר שהן שתו.

אחת שם, שישבה עד אז עם הגב שלה אליי, התפנתה להסתכל עליי גם,
בפנים שונות לגמרי משל כל האחרות.  מה היה שונה בה?  דבר
ראשון, האף שלה היה פחוס וענק, ובפירוש ישב לה על חצי מהפרצוף.
הוא היה ורוד ומעוגל, והנחיריים שלו חצו אותו לכל האורך, והיו
גדולות וחריגות מהמקובל.  היו לה עיניים חומות, זעירות
ובולטות, ושתי אוזניים מחודדות וקטנות שישבו לה בלמעלה של הראש
ולא איפה שהן אמורות להיות בדרך כלל.  כשהיא פתחה את הפה בשביל
לדבר, יצאו לה בעיקר נחירות איומות וציוצים חזקים, והייתי
צריכה לסתום את האוזניים שלי עם הידיים בשביל שהרעש הנוראי הזה
לא יחריש אותי לכל החיים.
איך שהיא התרוממה לעברי, הבחנתי גם שיש לה ממש זנב מאחורה, כזה
מסולסל וורוד וקטן ויוצא לה מהתחת.  רציתי לברוח משם והלב שלי
התחיל לדפוק חזק מאוד.  היא הושיטה לי ביד כוס עם הליקר
שרציתי.  בהלם הזה שתפס אותי פתאום בכלל לא שמתי לב, ורצתי משם
בהיסטריה לכיוון באר המשקאות שהופיע משומקום מולי, בדיוק
בנקודה שממנה יצאתי למרפסת מההתחלה.

על הכיסאות הגבוהים בבאר ישבו גבר ואישה בשנות השלושים של
חייהם.  האישה לבשה חצאית קצרצרה עם מחשוף נדיב, והגבר ליטף
בלי בושה את שדיה ובטנה מבעד לבגד.  הבארמן דני, שכבר הכרתי
מארועים קודמים, בהה באוויר והכין תוך כדי משקאות וקוקטיילים
מכל מיני סוגים.  הגוף שלו רקד עם המוסיקה, והוא לבש חולצה
שחורה, צמודה וחתיכית.  
 "מה הולך פה הערב, דני?", שאלתי אותו, ככה ממש בחברות ,"כל
האנשים פה נראים לי מה-זה מוזרים פתאום".
דני גיהק וסימן של דולאר אמריקאי בתצורת אד נפלט לו מהפה.
 "סליחה, כוכי", הוא אמר ,"מה רצית?"
 "ליקר בננות", מלמלתי.
זה היה קרב אבוד מראש.

מוסיקת האוס מוזרה התנגנה עכשיו ברקע.  כשכבר הייתי בחזרה
בדירה, הרגשתי איך כל הראש שלי מסתחרר מרוב הג'וינטים שעישנתי
באופן פסיבי, ומלצר אחד שעבר עם מתאבנים הציע לי דגימות של
סלמון מעושן עם קרקר וזיתים.  עצרתי שם לידו ולקחתי ביס ממה
שהיה לו במגש, ופתאום שמתי לב שאני אשכרה נשענת עליו בשביל לא
ליפול.  כל החדר הסתובב לי מול העיניים וראיתי את האנשים שם
בכפולות של שתיים ושלוש (אם לא יותר) אחד אחרי השני.  המלצר,
שראה שאני לא בפוקוס, הושיב אותי על איזה כיסא ונתן לי לשתות
משקה כחול שלטענתו היה אמור לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.
קבוצה של מנתחים בעלי שם עולמי צחקקה לעצמה לידי, ואני יכולה
להישבע לך שהם דיברו עליי, ככה בינם לבין עצמם.

יורם המשיך להתווכח עם האחים שלו במרחב הדירה, כשאחד מהם כנראה
הציע לו לגשת אליי ולדבר איתי, כי נראיתי לו קצת משונה.  נראה
לי שהדייט שלי אפילו הראה סימן התייחסות ראשון כלפיי מאז
שהגענו ובאמת היה קצת מודאג, אבל עוד לפני שהתפנה לכיוון שלי
כבר חלפה על פניי עוד קבוצה של דוקטורים ופרופסורים רמי מעלה,
ושמעתי אותם מדברים על מחקרים פורצי דרך בתחומי הסרטן והאיידס;
וכמה הם יכולים להתעשר מזה בעצמם, אם הם רק ינסחו תיאוריות
זהות במגזין המדע הבינתחומי, המופץ בבתי החולים והמרפאות
הפרטיות אחת לשבועיים-שלושה.  הם לבשו חלוקי מנתחים לבנים,
ולכמה מהם היו אפילו מטפחות לבנות כאלו של ניתוח סביב הפה
ומשקפיים מיוחדות תואמות על הפנים.  ד"ר שפיכלר, מנהל אגף
הכירורגיה הרדיקלית באחד מבתי החולים ע"ש יצחק רבין, הוציא
מהתיק שלו סכין קצבים ארוכה בזמן השיחה והצהיר בהתלהבות של ילד
שהוא הולך להדגים בפניהם את השיטה החדישה של סטנפורד לעריכת
צנתורים לא נחוצים בבעלי גידולים שפירים מקופת חולים מכבי,
כחלק מהניסוי והתהייה שלו לקראת המאמר בנושא שרצה לכתוב.
עמיתו ד"ר פראייר התנדב לקחת חלק בניסוי ותוך שניות הוא נשכב
מרצונו החופשי על הרצפה ושאף איזה עשב מרפא בשביל לטשטש את
תחושת הכאב שהייתה אמורה להתלוות להדגמה של שפיכלר.  במהירות
ראויה לציון, ניגש שפיכלר למלאכה והתחיל לנסר בשמחה מופגנת את
גופתו הקולגה פראייר, בזמן שהחברים האחרים הסתכלו מרוצים בבית
המטבחיים שהתגלה מולם.  הם אכלו קוויאר עם בייגלה בצד, ואחד שם
ששתה וויסקי ציין באושר שהוא מודה לאל כל יום על זה שהוא רופא
ויש לו גישה חופשית לכל סוגי הסמים והתרופות.
 "תראו!", אמר שפיכלר באדישות, ונופף לעברם באוויר באיבר גדול
ואדום, מפמפם ומדמם ,"הוצאתי לו בטעות את הלב במקום לעשות לו
צנתור..."
בו ברגע השתלטו עליי פעולות המעיים הבלתי-נשלטות שלי, והקאתי.

יורם כבר מצא אותי שפוכה בתוך הקיא של עצמי.  נראה לי שאז גם
רעדתי ופרכסתי בכל הגוף, ואשכרה לא האמנתי שעל הרצפה מתחתיי
התערבבו נוזלי הגוף שלי עם המשקה הכחול ששתיתי קודם ועם הדם של
ד"ר פראייר.  שרגא השתיק בדיוק את הקהל והתכונן לשאת נאום
הוקרה והערכה למפעל רב השנים והממון של כל הנוכחים, יחד עם
אחיו הצעיר של יורם, שגנב את ההצגה כשלקח על עצמו את כל הקרדיט
על פועלו של התרח הזקן.  יורם בינתיים רץ לשירותים להביא לי
טישו או משהו שאוכל לקנח איתו את האף ואת הקיא.  כשחזר לקחתי
ממנו את החבילה שהביא וברחתי משם כל עוד נפשי בי.
עוד הספקתי לראות אותו לוגם מהליקר, מבט מופתע על פניו, לפני
שהסתובבתי עם הגב למסיבה בפעם האחרונה.

אני מניחה שזהו, בערך, הסיפור שלי לגבי הערב.  אני לא יודעת מה
בדיוק קרה שם, אבל יש לי עדיין שאריות של הסלמון שאכלתי על
השמלה, אז נראה לי שזה היה אמיתי.  בגלל שאני בלי האוטו הייתי
חייבת לברוח לאנשהו, אבל בכל הסמטאות שרציתי לרוץ לתוכן באזור
האירוע המשכתי להריח את האלכוהול והדם והגראס עמוק באף.  בסוף
נזכרתי שאת גרה פה איפושהו בסביבה, וסחבתי את עצמי לכאן.  אני
באמת מקווה שאת לא כועסת שבאתי, ושאני ככה משתפכת בפנייך על
הסיוט הזה שאני עוברת.  תעשי טובה, רק תעבירי לי עוד שטר של
מאה שקלים מהחפיסה של הטישואים, כדי שאני אוכל לקנח איתו את
האף.  תאמיני לי, אני לעוד ערבי התרמה של גבינה ויין לא חוזרת
יותר בחיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שיטה מס' 4 -
משקפת וחלון
שפונה לאמבטיה
של השכנים.



"100 דרכים
לראות שדיים"


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/11/02 13:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סער ורדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה