ואתמול בערב כשישבנו במרפסת, שי דיברה עם אייל בטלפון ועשתה לו
פרצופים לחלון שממול.
וכולנו צחקנו כי זה באמת טיפשי שמישהו כל כך רחוק ובעצם כל כך
קרוב.
ורק אני והגישה העצובה שלי, חושבת שבעצם הוא הרבה יותר רחוק
מהחיוך והפרצוף הטיפשי בחלון.
ועכשיו אני חושבת עליהם ומבינה שאני רק הצצתי, ממרפסת בדידותי
אל חלון חייהם, אבל בשלב מסוים מתחיל לרדת גשם, החלון נסגר
והוילון נמשך מהצדדים. ואני רואה רק צללים בחושך כמו אנשים
גזורים מחתיכות עיתון, שפעם היו חברים שחייכתי אתם.
ואחר כך באתי אלייך ובחדר למעלה היה לי קצת קר. אז ניגשתי
לחלון לסגור אותו, ובדרך חיפשתי כוכב נופל או לפחות מחייך,
הרגשתי כמו קטע מסרט. ואיך לפעמים המציאות היא רק תפאורה
לחלומות הגדולים שיש לנו בלב.
ואז הלכתי ממך אולי לתמיד, מפוחדת מהרבה דברים אבל מהבדידות
והחושך כבר לא ממש, אפילו לא קצת.
ועמדת בחלון לשמור עליי ולראות שאני בסדר ואף אחד לא נוגע לך
בילדה בובה, הלכתי בשביל הרטוב וידעתי שאת מאחוריי ובכל זאת לא
הסתכלתי לאחור. כי לפעמים חלון הוא רק מסגרת, של תמונה של ילדה
שפעם אהבתי.
ואתמול בלילה כשנסעתי הביתה ירד קצת גשם ועצרתי בצד. החלון
התמלא אדים ואני חשבתי שלפעמים חלון הוא רק מראה מטושטשת,
לפרצוף שאני כבר הרבה זמן לא מכירה...