"יו הו הו בקבוק של רום" שאג אבי לקול הצחקוקים המתגלגלים -
שלי ושל שלושת אחי.
אחי הקטן, השמנמן, התגלגל על הרצפה לידינו.  אף שלא הבין את
מהלך העלילה, הוא עקב, כמותנו - בעיניו הגדולות  - אחרי פניו
של אבי  ושמח על הליצנות והחדווה ששטפה את כולנו.
ואכן, פניו של אבי ברגעים אלה היו מושכים מאד.  פנים אלה -
שהעטו בדרך כלל הבעה של ריחוק וקוצר רוח מסוים, כשקמט קבוע
חרוץ במרכז מצחו - נהרו וסמקו בשמחה ילדותית, האור ניתז מן
העיניים התכולות והפה, הקפוץ בדרך כלל, שפע העוויות שונות
ומשונות של צחוק, שירה  וחיקוי.

לא לפני ולא אחרי התקופה שהקריא לנו  מספרי טינטין  התנהג אבי
ככה -  ולכן תקופה זו היא נפלאה ובלתי נשכחת לכולנו.

אבי היה  ועודנו אי מסוגר ומנותק. אם הייתי צריכה להגדיר אותו,
הרי שהמושג "מכור לרשימות כרונולגיות" היה ממצה משהו ממהותו.
הוא חי בהרבה עניין ואושר בעולם שבנה סביבו, שהיה מורכב בעיקר
מעיסוק בתיעוד ובניירת. זו הייתה דרכו לתקשר עם אנשים: תאריך
לידה, שנת עליה, שם נעורים, שם קודם, ארץ  מוצא, וכד'. עוד
היום, בגיל 77, הוא  ממלא בהתנדבות, זה מעל לחמישים שנה,  את
תפקיד רשם משרד הפנים בקבוץ - מארגן תעודות זהות, דרכונים
ותעודות עולה ותושב לכל מי שצריך, ועוקב אחרי תנועת הנכנסים
והיוצאים. ידוע שאם מישהו רוצה לדעת על איזה אלמוני נשכח - האם
שהה שבוע בקבוץ לפני ארבעים שנה, הרי שאין קל מזה:  יש לפנות
אליו - והוא,  מייד, בתחושת בהילות ואתגר, כאילו אין מחר, יאוץ
אל רשימותיו היקרות, ויחזור לאחר כשעה, בחיוך של ניצחון ובידו
פתק משורבט עם המימצא המבוקש, שאותו יטיל, כלאחר יד, לפני מבקש
המידע, וילך לו לדרכו, כאילו הוא ממהר נורא!

מלבד משימות האיסוף ועבודת הרישום הידנית,  עסק אבי גם באיסוף
בולים.
באיזו חרדת קודש אהבתי לעקוב אחריו, ראשי סמוך לזרועו השעירה
ואפי מרחרח את ריחה המוכר והאהוב, בשעה שחתך בדייקנות את נייר
הצלופן לגודל הנדרש והחדיר בעדינות את הבול החדש בין הגיליון
המבריק השחור והניר השקוף המרשרש, ואז, במיומנות, היה מדביק
מאחור שתי רצועות סלוטייפ שכבר חתך קודם לכן  והיה מניח במדויק
על נייר המשבצות של האלבום. אחר היה סוגר את האלבום לאט, במבט
של הנאה, כמתקשה לעוזבו, ואז קם, ובכמה צעדים נמרצים גומא את
רצפת הדירה עד לארון הבגדים בחדר השינה ומטמין אותו שם.
לעתים, לאחר הפצרות, הוא נאות לדפדף עבורנו באלבום ולהסביר על
האוסף.  מהר מאד היינו מתייגעים מן ההסברים המפורטים מידי.
מדי פעם, היה  נוסע  לתל אביב, נסיעה של מעל לשלוש שעות,
ולעתים אף רחוק יותר - לרחובות או לירושלים, בכדי להשיג את
ריבועי הנייר היקרים ללבו . לא פעם קרה לו שבדרכו חזרה מנסיעות
אלה, בשעות הלילה המאוחרות, היה נרדם באוטובוס ומפספס את תחנת
הירידה, ואז צריך היה לאלתר דרך לחזור. וכך, פעמים רבות, פסע
ברגל, בחשכת לילה, את ששת הקילומטר של  הכביש הריק מתחנת
האוטובוס לקבוץ.

הוא שמר על פרטיותו והאמין בעצמאות: "אדם שורד אם הוא פועל
לבד" היה מצהיר. "ככה שרדתי אני את המלחמה באירופה - אף אחד לא
הכיר אותי ולא היה תלוי בי, וככה יכולתי לשמור על אנונימיות
ולפעול בצורה ספונטנית".   היה מתפאר, ובצדק, בתושייה הרבה
שגילה - כשהצליח לגנוב מידי שוביו הגרמנים ולאכול את המסמכים
שלו, לאחר שנתפס יחד עם חבורת יהודים שניסו לחצות את הגבול
לשוויצריה. הרבה שנים אחרי המלחמה הסתבר לו שבעל בית מלון שבו
התארח רוב המלחמה בזהות בדויה של גוי, ידע כל הזמן שהוא יהודי,
ועל אף הסיכון שהיה בענין לא הסגיר אותו. גילוח הפיאות, הלבוש
והמיבטא הגויי שסיגל לעצמו לא הצליחו להסתיר את זהותו כפי שסבר
בתמימותו. ככה שגם אבי נאלץ להודות, בחצי פה, שלגמרי לבד, ללא
עזרה של אנשים טובים, קשה להסתדר.  

בין עיסוקי הנייר הרבים האלה הקפיד אבי גם לעבוד כל יום משש
בבוקר ועד שלוש וחצי אחרי הצהרים, לנוח, למתוח את שעון הקיר
בחדר האוכל, לקרוא כל מילה בעיתון "דבר" וכל פיסת פרסום אחרת
שהופצה בתאי הדואר או על לוחות המודעות של הקיבוץ, להקשיב
למוסיקה  ולקרוא לפחות שני ספרים בשבוע.
התנוחה הרגילה של אבי בבית הייתה כשפניו תחובים לתוך חומר
קריאה כלשהו.
אני ואחי היינו מתרוצצים  בימי החורף, בדירה הקטנה. אמי
הטרודה הייתה הולכת אחרינו בחרדה עם סמרטוט, מסדרת ומנגבת,
ואבי היה מסתתר מאחורי העיתון או הספר או שקוע ברשימותיו ליד
השולחן. מדי פעם, בעקבות צעקה רועשת מידי, צהלה או צווחת כאב
שעלו ממשחקינו היה מרים את ראשו ומרעים עלינו בקולו ואז שוקע
חזרה לעולמו המנותק.

כמה אהבנו את  אותם רגעים שבהם היה שונה, מחובר אלינו. כמו
כשהלכנו לחדר האוכל לארוחת הערב: בשעה רבע לשבע - היה אבי
מתרומם מכסאו. "טוב הולכים!", היה קורא, מבלי לחכות לאמי,
שתמיד הייתה משתהה כדי לסדר עוד משהו. היה קם, משחיל זרועותיו
הארוכות לתוך חולצה קצרת שרוולים, שאותה היה בדרך כלל  מכפתר
בצורה שגויה, ומתחיל לפסוע בקפיציות ברגליו הארוכות לעבר חדר
האוכל. אני הייתי מזדרזת לפסוע לצידו ונתלית על זרועו החזקה,
והוא בעליצות היה מתחיל לפזם אומפלדינק פומפלדינק, ולפזז כילד,
וככה היינו מדלגים לנו עד שמשקלי על זרועו היה מתחיל להעיק
עליו ואז, כביכול בלי משים, היה  עובר לפסוע  בצד המדרכה ואני
הייתי מוצאת את עצמי מתחככת בענפי שיחים מאובקים ודוקרנים.
כשהייתי צועקת "אבל אבא, אתה דוחף אותי לשיח!", הוא היה אומר,
"אני? מה פתאום? למה? זו בחירה שלך להיות בתוך השיח!"  - וככה
ממאנת, היה עלי לעזוב את הזרוע האהובה.

אחי ואני פיתחנו חוש לזיהוי של אותם רגעי חסד. היינו אורבים
להם. למדנו מתי הם עשויים לצוץ - כמו בדרך לארוחת הערב, או
בדרך להשכבה בבתי הילדים - ולא בהשכבה עצמה, שאז היו האבות
דנים ביניהם  על ענינים שונים וממילא בצפיפות הגדולה שהייתה
בבתי הילדים היה קשה להגיע לאינטימיות שבין הורה לילד.  אבי,
שסלד מסיטואציות חברתיות, נטה לפעול בהשכבה במלוא היעילות
והזריזות ולהסתלק מבית הילדים מהר ככל שיכל.
מה רבה הייתה שימחתנו, כשחזר יום אחד מאחת מגיחות הבולים שלו
ויחד עם ממתק  הקוקוס שחילק לנו, הוציא  גם ספר גדול עם
תמונות.
הוא הודיע שיקרא לנו מהספר החדש. התיישבנו לידו על הספה בשקט
ובהתרגשות . הוא הניח את הספר הריחני על ברכיו. על העטיפה היה
ציור גדול של רפסודה בלב ים סוער ולה דגל לבן ועליה ניצבים שני
אנשים,  האחד בהיר והשני שחור שיער ובעל זקן. האותיות היו
לועזיות ולא יכולנו לקרוא.
"הוםם," התחיל.  זה ספר שקראתי ואהבתי מאד בילדותי, של הסופר
והצייר הרז'ה ואני אתרגם לכם אותו מצרפתית, כל יום עמוד, כמו
שקראתי בילדותי, אלא שאז פורסם עמוד פעם בשבוע ובכן הספר הזה
נקרא אהה.. כן, 'פחם במלאי'!!"
חיוך טהור מילא את פניו. הוא פתח את העמוד הראשון, הצביע על
התמונה, והחל מספר את מעלליהם של טינטין שבהיגוי הצרפתי נקרא
טנטן ושל כלבו הקטן, הלבן והחכם - מילו.

שעת הסיפור הזו הפכה מקודשת לנו. לאחר שקנה את הספר השני בסדרה
התחיל אבי להרגיש  שהוא במלכוד,  שהרי יש בסדרה עשרים ואחד
ספרים, והוא נדון לחודשים רבים של הקראה, ואפילו אם יוריד את
המינון, הרי שזה יגזול ממנו זמן רב שביקש להקדיש לעיסוקיו. לכן
החליט לתרגם את הספרים, כדי שנוכל לקרוא לבד והוא יוכל לחזור
לענייניו.
לאחר כמה ימים של ניסויים והתלבטויות הוא מצא את השיטה: הוא
גזר והדביק נייר דבק לבן על גבי ריבועי הדיבור בספר ובכתב
בדפוס זעיר בעברית את שהיה כתוב בצרפתית.
את עבודת התרגום עשה כשהוא רכון ליד השולחן בתנוחת עבודת
הניירת המרוכזת שלו.  אנחנו  בציפיה דרוכה, היינו מכרכרים
ושואלים "נו? גמרת?? מתי תגמור?" - והוא היה  זורק בנו מבט
משתיק מתחת לגבינים  זעופים.
ואכן קראנו בהם! ועוד איך! ולא רק אנחנו אלא כל ילדי הקבוץ בני
גילנו ודורות של אחיהם אחריהם. אבי לא תיאר לעצמו שבמעשהו
יהפוך את דירתו הקטנה לספריית-ילדים הומה. במשך כל שעות אחר
הצהרים היו ילדים באים לשבת ולקרוא או להשאיל ספרים.  "מן הפח
אל הפחת", רטן לא פעם במלמול, אבל עיניו היו מלאות בחיוך.
מחזה נפוץ  היה אז, כשעשרה ואף חמישה-עשר ילדים היו יושבים
בשקט על הרצפה בחדר הילדים ועל ברכיהם הספרים הגדולים,
כשהקולות היחידים שנשמעו היו צלילי הצחוק שלהם או הבקשות
להחלפה "היי קראת את 'סודה של הליקורן?" אני רוצה אחריך את
"טינטין בקונגו" ו"אני הבא בתור לקרוא את "'שבעת כדורי הגביש".
וכו'.

הכרנו אותם בעל פה. במשך שנים, גם בתקופת הצבא וגם באוניברסיטה
עדיין היינו שבים וקוראים בהם.

כיום הם מצויים אצל אחי הצעיר, שגילו מתקרב לארבעים. הוא, שרכש
מעט מיצר האספנות והסדר של אבי, שומר עליהם בצורה ראויה. הם
עברו הרבה בשלושים וחמש  השנים האלה -   שתי מלחמות שאחריהן
היה צריך ללקט אותם בעמל רב מבין המקלטים וחלקם אף אבד או ניצל
ברגע האחרון לאחר שנזרק כספרי קומיקס ישנים, ואין ספור ידי
ילדים שעלעלו בהם שוב ושוב. הם נכרכו כבר פעמיים אך שוליהם
מדובללים והם כמעט מתפוררים. אבל התמונות והכיתוב הנהדר בתוכם
נשארו בעינם. אחי  סיפר לי שהוא קורא בהם לבנותיו. לאחר שלחצתי
הודה שאכן, מידי פעם, הוא קורא בהם בעצמו להנאתו.  כשאני מבקרת
אצלו, אני  אוהבת לשבת מקופלת על הספה, עם ספר "טינטין" בחיקי.
אז עוטפת אותי רגיעה וקולו של אבי מצחק אלי מהדפים המצהיבים.