רציתם פעם לבעוט בכדור בעוצמה כזו שתשבור לכם את הרגל ?
אבל לא יכולתם. כי אתם פשוט לא חזקים מספיק..
קיוויתם פעם שאם תיעלמו אף אחד לא ישים לב ?
או שאולי כן, ולא יהיה להם אכפת..
ככל שאני מנסה להשתייך אני מוצאת את עצמי מתרחקת יותר ויותר
מהמציאות של החברה בתקופה הזו. אני לא מסוגלת להסביר את המרחק.
זה לא כמו להימצא בחדר מלא באנשים שאתה שונא. זה כמו להימצא
בחדר מלא באנשים שאתה הכי אוהב בכל העולם ולצפות בהם, בך
ובמתרחש מן הצד.
כשאתה לא מצליח להשתייך לשום סיטואציה, אתה מתחיל לחוש בכאב,
והריקנות קורעת אותך מבפנים.
במצב שכזה אתה בטח תרצה למות. אבל אז, אתה חייב לשאול את עצמך
האם זה בסדר ? ומה כבר בסדר בחברה של היום... המחשבה על
התאבדות עוברת במוחו של כל אדם לפחות פעם אחת בחייו, וזו רק
מחשבה.
מי אנחנו שנקבע מה בסדר ומה לא ? האם העבודה שרוב האנשים בחברה
מסוימת חושבים בצורה אחידה הופכת צורה זו לנכונה ? לא. זה פשוט
אומר שרובכם מסכימים על דבר מסוים. מה שנותן לכם את הלגיטימציה
להוציא אנשים מן הכלל, לכלוא אותם במוסד ולהדביק להם תווית של
משוגעים. רובכם לא למדתם פסיכולוגיה, לא יודעים ולא תדעו אף
פעם מה הוא משוגע. מצד שני- מי אמר שפסיכולוגים בגרוש בכלל
מבינים משהו.