זה סיפור שכבר מחכה להיכתב הרבה זמן. הוא עוד לא החליט אם הוא
מונולוג או סיפור קצר.
בעצם, אולי כדאי שאני אחליט. הוא נורא לא החלטי, הסיפור הזה.
כבר כמה חודשים שהוא יוצא ממני. מילה מילה. אבל כשאני ניגשת
לכתוב, שום דבר.
עכשיו מספיק מאוחר בלילה כדי שאני אעשה עוד ניסיון לכתוב.
זה לא שמשהו מציק לי. זה הרבה דברים קטנים שמחכים להיכתב.
אולי בשבילי, אולי בשבילכם.
החברים שלי לא ראו את האתר אף פעם.
בהתחלה הם התרגשו נורא וכעסו. עכשיו הם כבר רגילים. אני כותבת
והם לא יודעים.
אני מבינה אותם.
אני לא יודעת למה זה ככה.
אני מכירה הרבה אנשים שמראים לחברים שלהם את הסיפורים שהם
כותבים.
אני לא מסוגלת.
אני מרכז העולם. לא, אני בכלל לא מרגישה ככה.
אז מה אני מרגישה?
כרגע? עכשיו? סתם לשלוף?
עצב.
טוב, אז נתחיל מעצב.
אני עצובה כי...
למה, בעצם?
עוברות לי בראש מחשבות אישיות על הידיד הכי טוב שלי בעולם
והחבר שלי והחברות שלי וההורים שלי והאחיות שלי והמורים שלי
והצבא והמדינה והעולם
ועכשיו אלו מחשבות כלליות
וכבר סטיתי מהנושא
זה סיפור שלא יהיה ערוך
לא, למה שהוא יהיה?
הרגשות שלי לא באים ערוכים?
אף אחד לא אומר,
"טוב בלבלת קצת את הכעס עם העצב אז תמחקי את השורה הזאת"
ואני לא רוצה
נותנת לעצמי להתפרק קצת, לא בוכה עדיין
טוב לבכות, יש משהו בחולשה הזאת, בנתינה הזאת של הדמעות
שנורא מושך אצל אנשים
אנשים שמסוגלים לבכות ולטהר את עצמם
אנשים אמיתיים
לעומת מה?
מזוייפים!
גם אני מזויפת, לפעמים, כך נדמה לי.
אני לא רוצה להיות ככה. זה לא שאני מזוייפת. זה שלפעמים...
לפעמים צריך.
קשה לי לפנות אליך בגוף שלישי. מוזר, נכון?
אולי לא, אולי לא.
חשבתי הרבה בזמן האחרון על משהו.
שאל אותי מישהו אם כל מה שהוא אומר אני לוקחת ברצינות
ולא רציתי להגיד כן
לא בא בחשבון
הוא יחשוב שאני חלשה, מפוחדת
הוא ייבהל
ואז חשבתי , ואמרתי כן
ואז אמרתי לך שגם אותך אני לוקחת ברצינות
ואז הכל השתפר
המריבות פסקו
הדמעות קפאו
והחזקת אותי חזק
ונישקת אותי
כמו שרק אתה יכול
והכל בגלל מה שהוא אמר
ואתה פוחד
והוא פוחד
ושניכם יודעים שאין ממה
כי שום דבר לא ישתנה
לפחות לא עד מחר
אני כבר מרגישה יותר טוב