אני כותבת לך כי יש לך את הזכות לשמוע ממני את כל מה שאת הולכת
לשמוע.
אני כותבת כי אני חבה לך כל כך הרבה שאפילו המילים (שסביר
להניח שהן מהות חיי) לא מסוגלות לתאר, זה תמיד יוצא נדוש
ומליצי וכל האהבה שלי אליך הופכת לפרסומת בטלוויזיה.

השתנתי בזכותך, יש המון דברים שאני אוכל להגיד עלייך. המון
מחמאות שבהן אני אוכל לתאר אותך אבל בשבילי את תהיי האדם ששינה
אותי.

אותה ילדה תמימה שפגשה אותך אצל דניאלה, ושחיה על מציאות מדומה
שנוצרה בעזרתה האדיבה של הטלוויזיה והחברה, היא כבר לא קיימת.
את לקחת את התמימות ממני, לטוב ולרע אני כבר לא נאיבית. כבר לא
מקבלת את הסובב אותי כמובן מאליו, כבר לא מסוגלת להסתפק
בגירויים (יהיו אשר יהיו) שסביבי, ולכן גם מאוכזבת מהכל
דרך-קבע.
עכשיו אני יודעת "לחיות" ואני גם יודעת איך למות אם ממש יתחשק
לי להפסיק להתאכזב, אני מסוגלת לשתות כמעט כמוך ולהקיא אפילו
כפול ממך. את היית גאה בי בפעם הראשונה שהשתכרתי ולי הייתה
בחילה לא רק מאלכוהול אלא גם ממני, וממך ומאתנו ומההשפעה
ההרסנית והכוח שיש לך עלי, גם בלי שאהיה מסוגלת להודות בהם.

איתך חוויתי את הרגעים הכי יפים שלי, את המגעים הראשונים עשיתי
בזכותך, את כל האהבה שלי כלפי עצמי הרווחתי דרכך וכל התיעוב
העצמי שלי בא מאתנו, מהשילוב הזה שלא נותן לי להתנתק גם עכשיו
כשאת בכלל לא חלק מהמשוואה הזאת.

השיחות שלנו אל תוך הבוקר לא נגמרו מעולם, תמיד היינו מסיימות
בנימה הזאת ובביטחון שזאת רק שיחה אחת מיני רבות. "רק איתך אני
יכולה לדבר" היית צוחקת אלי ואני למרות שידעתי שאת מוכרת לי את
כל מה שאת מספרת לכל אותם אטומי-אוזניים ורפי שכל שאיתם היית
משתכרת בלילות, אני האמנתי והיה לי כל כך טוב להרגיש שאת אוהבת
אותי.

אמא שלי עדיין משוכנעת שאת זאת ש"קלקלת" את הבת הממוצעת
והנהדרת שלה, למרות שעברה כבר שנה מאז הפעם האחרונה שדיברנו.
אפילו אני מתחילה לחשוב שלי לא היה  שום חלק
בהתהוות העצמית שלי, זו את זה אנחנו, ואני נעלמתי לי בין האהבה
שלי אלייך.

געגוע היא מילה ריקה מתוכן כשמדובר במה שאני מרגישה כלפייך,
הצריבה, הערפול וההתכווצות שאני מרגישה כשאני נזכרת בך יוצרים
בתוכי מעצור אינסופי ואי יכולת לתפקד.
יש לי המון חברות, חלקן חדשות מהתיכון וחלק את מכירה (הן
אף-פעם לא הכירו אותך) טוב לי ואני גם מאוהבת, ואני גם כבר
לא... את יודעת.
החלל שהשארת בחיים שלי, המשתנה הזה שלא מאפשר לי לפתור את
המשוואה הזאת ומשאיר אותי תקועה בניתוחים ושאלות שלא נותנים
מרפה.
החוסר ידיעה וההרגשה שיותר לא ניפגש מעולם, הם אלה שמשאירים בי
צלקות.
לפעמים אני נשארת ערה לילות שלמים, מסיימת את השיחות שלנו,
מספקת לך גורל שאף פעם לא יבוא לידיעתי, תוהה אם את מתה או אם
את בצבא או מתמסטלת בסימטה חשוכה באמסטרדם, כל אלה (עכשיו אני
יודעת) הם היו הנקמה האחרונה שלך.
והיא הצליחה מעבר לכל דמיון.