אחרי כל מה שקרה לו הוא הרגיש צורך לברוח. לברוח מהאנשים,
מהמקום ומהחיים. "לאן אברח?" הוא חשב לעצמו, בעוד הוא שולף תיק
גב מאובק מהארון הגבוה שבחדרו, וזורק פנימה קצת בגדים, משקפי
שמש, ספר וחבילה של 'דובק' שלקח מאבא. האמת היא שלא היה לא
מושג לאן לנסוע. הרבה כסף לא היה לו, בטח שלא מספיק לכרטיס
טיסה. "זאת הבעיה עם ארצנו הקטנטונת," הוא שרבט ביומנו,
"כשמוקפים בחומות של איבה קשה לברוח מהמציאות."
ואז בדיוק פרצה המלחמה, ומשום מקום נפתחו דרכים חדשות למקומות
יפים, אפילו אקזוטיים. הוא לא גויס, הוא עדיין היה צעיר - צעיר
מכדי להתגייס, מבוגר מכדי להישאר. יומיים לפני שאבא חזר
מהחזית, כשאימא נסעה לנחם אבלים, הוא העמיס את התיק המוכן הראש
על גבו הצנום, הדביק פתק הסבר קצר על הדלת, ועזב את הבית הקריר
לטובת הקיץ החם של יולי 67'.
הוא היה הראשון על האוטובוס, אך כפי שגילה במהרה - לא היחיד.
היה לו די חבל לגלות שעוד רבים אחרים עלו על הרעיון המהפכני,
וביקשו להחליף את הלחות של המרכז ביובש של הדרום. בני נוער,
שחלקם אף הכיר, לבושים במכנסיים קצרים ולא במדים, חמושים
בגיטרות ולא ברובים, ומצוידים בסנדוויצ'ים ולא במנות קרב,
התנחלו במושבים האחוריים; גם מבוגרים למיניהם, מבוגרים צעירים
עם ילדים צווחניים ומבוגרים זקנים יותר, כאלו שבאו לחזות במו
עיניהם בהקמת 'מלכות ישראל השלישית'.
"אין זריחה בעולם כמו הזריחה מעל הרי המדבר," הוא הוסיף למחברת
בעוד שהאוטובוס הפליג על הכביש המחוספס. אפילו הילד שנרדם לו
על הכתף והשאיר לו סימן גדול של רוק על החולצה לא יכל להפריע
לו. הוא נמלט, ברח, כבר לא יתפסו אותו. עוד מטר ועוד מטר, לתוך
השממה. לבסוף, לאחר כמה שעות, האוטובוס עצר בחריקות בלמים. "קו
תל-אביב-טבה," צעק הנהג, "תחנה סופית!"
בזרם איטי נשפכו הנוסעים וציודם מהאוטובוס. האזור היה סיני,
היעד היה שונה. בני הנוער נסעו לנואבה, המבוגרים לשארם וטבה,
הטיילים ללב המדבר. והוא? הוא לא היה בטוח בכלל. אבל הוא נכנס
לטרמפ והתחיל לנסוע. לאחר ארבעים או חמישים קילומטר הוא סימן
לנהג לעצור. הנהג נראה מבולבל. "אתה בטוח שכאן אתה רוצה לרדת?"
הוא שאל, "אוטוטו מגיעים לנואבה."
"אני בטוח, אני יורד כאן," הוא השיב, ומשך את התיק החוצה. אחרי
כמה דקות של דשדוש בחולות הוא נעצר, שני מטרים מקו המים. הוא
הוציא שמיכה מרופטת ופרש אותה על החול, והניח את התיק לצידו.
מולו נפרשו קילומטרים על קילומטרים של ים, מגודרים ברצועת חוף
רחבה. משני צדדיה של הרצועה התמרו שני צוקים, אדומים, שכאילו
שמרו על הנעשה. השמש עמדה באמצע השמיים, והים בקושי טרח להזיז
את עצמו. הוא נשכב על השמיכה, שם על עצמו משקפי שמש וכובע.
הרוח שהחליקה את החול קיררה את טיפות הזעה שנשרו לו על המצח,
והוא נרדם.
כשהתעורר השמש כבר שינתה את הזווית באופן משמעותי, וגלשה לה
לכיוון ההרים. הוא שפשף את העיניים מקורי השינה, ורק אז הוא
הבין שמישהו יושב לידו. הוא זינק מהשמיכה וניתר הצידה, אל
החול. גם אותו מישהו נבהל כנראה מהיקיצה הפתאומית, כי גם הוא
נעמד על רגליו. המישהו המסתורי היה לבוש בשרוואל לבן ובחולצה
לבנה, וזה היה למעשה... כן, זאת היתה מישהי. שער ארוך וחום גלש
לה מעבר לכתפיים, והתנדנד לו בגובה החזה בקצב הרוח. עורה היה
כהה וחלק. היא הביטה בו בעיניים ירוקות, חצי עצומות, וחייכה.
הוא נרגע, נשם עמוק, והתיישב על השמיכה. היא התיישבה לידו.
מכאן כל הקיץ היה כמו סופת חול בשבילו. הם היו מטיילים שעות
ארוכות לאורך רצועת החוף. בשפל, כשלשון של יבשה היתה נשלחת
לתוך הים, הם היו יושבים על הקצה, וזורקים אבנים. הם טיפסו על
הצוקים, התגלגלו על הדיונות. הוא דיבר איתה שעות על גבי שעות,
והיא לא אמרה כלום. מפעם לפעם צחקה, אבל לא מספיק בשביל לזהות
את גון הקול שלה. זה לא הפריע לו בכלל. הוא יכל לספר לה הכל,
כל מה שקרה. הם בילו לילות שלמים בצפייה בכוכבים שנפרשו בשמיים
השחורים. זאת אומרת, פרט ללילות שהם בילו... אחד עם השני.
כשהשמש זרחה על השבוע האחרון של אוגוסט, הוא כבר ארז את
השמיכה, המגבת ובגד הים. "אני חייב לחזור. מאיפה את בארץ?" הוא
שאל תוך כדי דחיסת הדברים לתיק. היא לא ענתה. היא הסירה מידה
צמיד, צמיד רקום, משלל חוטים דקים כאלה, שהצטרפו לפקעת עבה.
היא קשרה את הצמיד על ידו, נישקה אותו על שפתיו, והתחילה ללכת.
ולמרות שהכל נראה לו נורא סוריאליסטי ומוזר, הוא הבין עמוק
בפנים שהיא הולכת לכיוון אחד והוא הולך לכיוון אחר, וזהו. והוא
חזר הביתה.
כל השנה הוא חלם וחשב עליה. קרא את מה שכתב, שיחק עם הצמיד.
הוא חזר לאותו חוף, לאותה נקודה, קיץ אחרי קיץ אחרי קיץ. הוא
אפילו ביקש לשרת בסיני, למרות שבכלל לא בנה על שירות קרבי. שנה
עם שרוואל, שנה עם מדים, לא זה לא היה אכפת בכלל. הוא חיפש
אותה. הרבה קרה לו שם, במדבר. לא רק זיעה, גם דם ודמעות. אחרי
73' הוא נשבע שהוא לא ירים נשק, אחרי 78' הוא רצה להילחם על
המקום, לא משנה נגד מי. אחרי 82' הוא המשיך לרדת, שנה אחרי
שנה, לאותו החוף.
אחרי הגירושין, הוא הרגיש שוב את הצורך לברוח ממלא את העורקים
והורידים. למרות שהוא יכל לבחור לקחת את המכונית, או אפילו
לטוס לשם, הוא התייצב בתחנה, כמו כולם. "המסע הוא אותו מסע,"
הוא רשם לעצמו במחברת היומן המרופטת, שמצא בארגז ישן בבית
הוריו, "רק האנשים לבושים אחרת," הוא סובב את הצמיד הבלוי על
פרק היד.
אותה הזריחה, אותה התחנה, רק מעבר הגבול שינה מראה. הפעם הוא
לקח מונית עד אותו החוף, והנהג המצרי היה מבולבל באותה מידה
כמו כל שאר הנהגים שהתבקשו לעזוב אותו באותה נקודה נטושה.
כשהוא פרש את המגבת, פתאום התחוור לו כמה דבילי המעשה שעשה,
כמה הוא כבר לא הילד שהיה. אבל הוא כבר היה שם, ועכשיו כל
שנותר לעשות הוא לזרום עם הרוח והים.
הפעם, כשהוא התעורר, הוא כבר לא זינק הצידה. לידו ישבה אישה,
בגילו. שערה החום התקצר, עורה החלק נצרב מהשמש, עיניה הירוקות
נראו כאילו ראו אימה ומעבר לה. היא הסתכלה על הצמיד שלו, וזיק
של היכרות נדלק בעיניה. הוא אחז בידה, היא אחזה בידו. את החוף
הזה, הוא חשב לעצמו, הוא כבר לא יעזוב לעולם.