אני הייתי ילדה קטנה ומוזרה בעולם גדול ומוזר עוד יותר. היה לי
שקשוקי קטן משלי, להרבה ילדות היו שקשוקים משלהן, אבל לאף אחת
מהן לא היה שקשוקי כמו שלי.
שקשוקי שלי, כמו כל שקשוקי חמוד אחר, גר בבית קטן וחמוד עם חדר
קטן וחמוד, עם מחשב, מיטה, ארון וחלון. גם אני גרתי בבית קטן
עם גינה, חדר, מחשב, ארון וחלון ושקשוקי שלי ידע את זה.
טבעי שילדות קטנות יאהבו את השקשוקים שלהם, גם אני אהבתי את
השקשוקי שלי. אני אהבתי אותו יותר.
שקשוקי שלי היה מיוחד, לא היה שקשוקי כמותו בשום מקום בעולם.
הוא אהב דברים שאף אחד אחר לא אהב, והוא אהב אותי.
כשהייתי מחבקת את שקשוקי שלי חזק חזק הייתי מרגישה את הלב שלו
יוצא מהמקום ועוטף את שנינו באהבה, והייתי מרגישה את הלב שלי
יוצא החוצה, עוטף את שנינו חזק חזק ומחבק גם את הלב של השקשוקי
המיוחד שלי. זאת תמיד הייתה ההרגשה הכי טובה שילדה יכולה
להרגיש כשהיא מחבקת שקשוקי מיוחד במינו.
שקשוקי היה קם כל בוקר מהמיטה, מתלבש, מסתרק, מצחצח שיניים,
אוכל משהו והולך לבי"ס. האמת שגם לי וגם לשקשוקי שלי היו חיים
דיי רגילים ומשעממים. רק שאצלנו זה לא היה הכל. חוץ מהחיים
הרגילים שלנו היינו במקום אחר. כל הזמן. במקום אחר רחוק מכאן.
מקום יפה ומיוחד, מנותק מהמציאות. הדבר הכי מקסים במקום הזה
היה שבו תמיד תמיד היינו שם רק שנינו ביחד מחובקים, מרגישים את
הלב שעוטף אותנו, זה לצד זו בלי אף אחד אחר בעולם. לפני שמצאתי
את השקשוקי המיוחד שלי, גם לו וגם לי היה עולם פרטי מיוחד
משלנו, שאף אחד לא מכיר ואף אחד לא מבין ולא יוכל להבין כנראה
אף פעם, ותמיד כשהיה רע היינו בורחים ומתייחדים לנו לבד עם
עצמנו בעולם הקטן הפרטי שלנו. אבל אז היינו שם לבד. עכשיו
אנחנו ביחד. תמיד ביחד. העולם הגדול בחוץ היה זר מדי ומנוכר
בשבילנו. לא הצלחנו להתחבר אליו, הרגשנו לבד. לא מוצאים את
עצמנו בכל הבלגאן והניכור של העולם הגדול. זה לא העולם שלנו.
העולם שלנו אחר. העולם שלנו הוא העולם שלנו, ועכשיו היינו בו
יחד. מחוברים תמיד גם כשפיזית בעולם הגדול של כולם היינו
מרוחקים אחד מהשנייה מיליוני מטרים. היינו יחד. תמיד ביחד.
בעולם שלנו.






מוקדש באהבה אין סופית למושי שלי - השקשוקי הכי מדהים שילדה
יכולה לבקש