[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
זהו, זה נגמר

"זהו זה, זה נגמר" הודעתי לה.
"סליחה?" שאלה בקול משתנק.
"זה נגמר, זה לא את, זה הוא.." הסברתי.
"אני לא מבינה.."
"אין מה להבין, זה פשוט לא היה זה וזהו".
"אז זה נגמר?" חזרה על השאלה בכדי להתרגל לרעיון.
"כן, זה נגמר".
לרגע אחד יכולתי להישבע ששמעתי פרץ של בכי ואחר כך היתה איזו
דקה של שתיקה. לבסוף היא סיכמה באומרה בקול חנוק "אם זה נגמר,
אז זה נגמר".
"אז ביי".
"ביי" צרחה לתוך השפורפרת  והשאירה אותי עם הדהוד טריקת
הטלפון.
חיוך ממזרי עלה על שפתיי, נזכרתי במה שקרה לפני 3 שנים, כשהיא
זרקה אותי.
אני חושב שאני קיבלתי את זה קצת יותר טוב ממנה. אבל אני מאידך,
הייתי מנוסה.

את זוהר פגשתי מחדש רק לפני חודשיים. זה היה במועדון. יצאנו
החוצה והתיישבנו על החומה שהקיפה את המקום והתחלנו לדבר. לומר
את האמת, בהתחלה זה היה קצת מוזר עבורי. בפעם האחרונה שדיברתי
איתה היא חייכה חיוך מעושה וביקשה לסיים את השיחה בהקדם ולשוב
לחייה האחרים, החיים האלה שאני לא כלול בהם. ועכשיו ישבנו
וניהלנו שיחה, כמו שני ידידים טובים שלא ראו איש את רעהו זמן
רב.

חשבתי שזה נגמר. האמנתי שאם פעם אחת זה קורה ונעלם אז זה אף
פעם לא יכול לחזור.
כמו תמיד, טעיתי.
לקח לי פחות מחצי שעה ושוב התאהבתי בה.
או! מה מרה האהבה, זה מתחיל כמו צביטה קטנה ואח"כ הופך מעיק.
כמו גירוד שאינך יכול למקם אותו ובחוסר אונים אתה מתגרד בכל
עבר, מלבד במקום בו אתה זקוק לו.

השגיאה הראשונה שעשיתי היתה להכיר את זוהר לחבר'ה.
השגיאה השניה שעשיתי היתה כששגיא שאל אותי "אם אפשר" אז אמרתי
"כן, בטח". רציתי להיות קדוש מעונה ליום אחד.
אבל גם דקה אחת הספיקה וישר הרגשתי כאילו מישהו מפיל עלי
גפרורים לוהטים.

אוזניי המסכנות חשו בצליל נוסף שהתלווה לטריקה הנוראית. צילצול
הטלפון. שלחתי את ידי והרמתי את השפורפרת. "כן?" עניתי. "זה
משהו שעשיתי?" שאלה זוהר מבלי לעבור את הטקס המסורתי של "שלום,
מה נשמע". "לא, לא, זה לא את, זה הוא" הסברתי. "קיבינימאט"
שאגה שוב לטלפון וזיכתה את אוזני השנייה בהתנגשות מתכתית של
ניתוק.

כמה ימים אחרי שזוהר ושגיא התחילו לצאת בקביעות שגיא התקשר.
אולי הוא שם לב שהייתי קצת בדיכאון. "היי" הוא אמר בקול מהוסס.
"היי" השבתי בטון שקט. רציתי לומר לו שזה, שהוא ואני גמרנו.
שאם אני הייתי במקומו מזמן הייתי זורק את הכלבה, בדיוק כמו
שהיא זרקה אותי. שאם אני הייתי הוא, לא הייתי מעמיד את החבר
שלי במצב שהוא העמיד אותי. שאם אני הייתי הוא, אז זה היה כבר
מזמן נגמר. אבל לא ידעתי איך לנסח את זה. פעם ראשונה בחיים שלי
שנגמרו לי כל המילים היפות, כל המשפטים המפוצצים. אז הרכבתי לי
משפט פשוט באופן יחסי - "יא מאנייק". אבל שניה לפני שהצלחתי
להגות אותו שגיא הכריז "זהו, זה נגמר".
סליחה?" שאלתי בקול משתנק.
"זה נגמר, זה לא היא, זה אני.." הסביר.
"אני לא מבין.."
"אין מה להבין, זה פשוט לא היה זה וזהו".
"אז זה נגמר?" חזרתי על השאלה בכדי להתרגל לרעיון.
"כן, זה נגמר".
"זה בגללי?" שאלתי חושש מהתשובה.
שגיא לא ענה. חיכיתי כמה שניות ואז אזרתי מספיק אומץ לבקש את
הדבר היחיד שרציתי לעשות באותו הרגע.
"אני יכול לספר לה את זה?".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הגענו לממלכת
הסלוגנין
ידידיי. כעת
הגיעה הזמן
להילחם. הם
יכולים לקחת את
השם שלנו, אבל
הם לעולם לא
ייקחו... את
המקוריות
שלנו!!!!!!!!

שמואל
איציקוביץ' נותן
הנחיות אחרונות
לפרשיו האמיצים
לפני ההתקפה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/8/99 20:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה