"הרי את מגורשת!" רעם קולה ושיניה הלבנות נצצו בחשכת הליל...
הבטתי בה... גבוהה, יפה.... לא היתה אחת שלא קינאה בה... גם
אני קינאתי בה לא אחת.... אך לא היום, לא הלילה... לא כאשר היא
אינה יודעת...
החום שבקע מהמדורה האיר את פניה באור אדמדם ולא יכולתי שלא
לבהות בלחייה הסמוקות בעוד ברקע מתגלגלות זעקות השבר של שאהבה
נפשי... נזכרת בלחיי הסמוקות באותם לילות של חום גוף...
היא חייכה בגאון וסימנה לי בידה. הגיע זמני לעזוב... תם הטקס.
הבטתי סביבי... נשות השבט התיפחו בדממה ודמעותיהן התנפצו
לרסיסים רועמים על סלעי היער... על האדמה הבקועה, המיחלת,
כמוני, לרחמיו של אלוהים.

"לא ידעתי..." מלמלתי בעודנו חבוקות... "לא חשבתי..."
"ואם היית יודעת?" שאלה, שולחת בי גלים של רוגע ובטחון...
"הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר"

רצתי... כמו עדר איילות... כמו חץ שלוח... רצתי... כל עוד נפשי
בי... כל עוד נשימתי מחזיקה אותי בצד המואר של האדמה...
רצתי... כל עוד העולם מסתובב.... רצתי... כאילו אין מחר.
בודאי שידעתי... בטח שחשבתי... הרי אצלנו זו מסורת... כל
תינוקת שומעת...
רגליי נשרטו בקוצים המרדניים שלראשה של אמא אדמה, ידיי נחבטו
בענפי העצים, פניי נפוחות מבכי...
אצלנו נאמנים לשבט...למורשת... למלכה... אצלנו לא מערבים
רגשות... לא מאבדים שליטה...
הבגד שלגופי דק מדי והצידה שבתיק מטלטלת מצד לצד... עוד רגע
תיפול... עוד רגע אפול....
עצרתי.

הסטתי עלים בידיים רועדות... אייל הביט בי בריסים ארוכים...
השמש הכתה ממעל, מצפה לראות אם אבחין....
התקדמתי עוד צעד ועוד.. זרדים מתנפצים תחתי, מאיימים לנפץ את
החלום... לבי הלם באוזניי, כמעט ומפיל אותי ארצה... ידי
מתרוממת מאליה, מסוככת על עיני הדומעות...
ושם, בלב הבריאה, יושב על גזע-עץ ומפסל את אלוהים, הוא המתין-

האחד ששחרר את לבי...