בטח שכחתי למות. בטוח שכחתי למות ועכשיו אני תקועה בין שני
עולמות מפחידים. אין שום הסבר הגיוני אחר שאני יכולה למצוא,
לדלות ממוחי הטרוד, ולהאמין בו.
אבא תמיד אמר שכשמתים, יש כמה ימים בהם הנשמה שלנו משוטטת בין
העולמות ובוחרת לה לאן ללכת, להיכן להשתייך. אני לא חושבת שאי
פעם האמנתי לו בנושא הזה. לאבא תמיד היו רעיונות משוגעים, כאלה
שגרמו לך לחשוב אם אבא בעצמו לא קצת משוגע, או שאולי אנחנו
כאלה טיפשים לידו. למשל, פעם אחת אבא החליט שלא צריך לעשות סדר
פסח בפסח, כי מאז מצרים, אף פעם לא היינו באמת חופשיים.
כששאלתי אותו למה הוא התכוון, הוא התחיל לצרוח עליי שאני ילדה
קטנה שלא יודעת כלום מהחיים שלי, ושאם הייתי קצת מתאמצת
בשיעורי היסטוריה, הייתי מבינה שבתקופת מלחמת העולם השנייה,
העם היהודי עבר שואה קשה מנשוא, ושאם באמת היינו חופשיים כמו
שתמיד חוגגים בפסח, אז למה נהרגו 6 מיליון? אח"כ בלילה של אותה
מריבה, שכבתי במיטה וניסיתי להירדם. חשבתי על הדברים שאבא אמר,
ועל כמה שהוא חכם. רציתי כבר שיהיה מחר, שאוכל לספר לכל החברים
בכיתה שאצלנו בבית לא עושים סדר פסח, כי לנו יש אבא חכם שיודע
שאין בזה טעם. קצת לפני שנרדמתי שמעתי את אמא בוכה לאבא, שרק
בגלל שאין לנו כסף, לא אומר שהוא צריך להחדיר לי דברים מפגרים
לראש, ושפסח זה אחד החגים השמחים והחשובים בשביל העם שלנו, עם
הסגולה, אז שלא יבלבל את השכל. אבא התרגז. שמעתי אותו מעיף
משהו על אמא, כי מיד היא בכתה קצת ואמרה שהיא מצטערת. אבא שתק
לכמה דקות ואז אמר שהוא גם מצטער, ושהיא צודקת. הוא גם הבטיח
לאמא שמחר הוא יילך לחפש עבודה, כדי שנוכל לעשות סדר פסח כמו
שצריך. כמו יהודים אמיתיים.

בטח שכחתי לחיות. בטוח שכחתי לחיות ועכשיו אני תקועה בין שני
עולמות מפחידים: עולם הדמיון ועולם האשליות. אין שום הסבר
הגיוני אחר שאני מצליחה לחשוב עליו, אין שום סיבה אחרת מדוע
נשארתי לסבול את החיים האלה.
אבא תמיד אמר שהחיים הם שעון זמן מתקתק, עד שאלוהים מחליט שיש
לגמור אותם ולעבור הלאה. פעם אחת, אחרי ששבר לאמא את הלסת
ונשארנו רק שנינו בבית כי אמא הובהלה לבית החולים, אבא ניסה
להסביר לי איך הכל עובד. הוא אמר שלפעמים אמא לא מקשיבה לו,
וזה מרתיח אותו, כי אמא חייבת להקשיב לו. היא חייבת להקשיב לו,
כי הוא בעצם עוד אחד משליחי האלוהים, ואם אמא לא עושה מה שהוא
אומר, היא בעצם מפרה את פיו של אלוהים, ולכן הוא תמיד מעניש
אותה. אבא אמר שזה כואב לו לראות את אמא פגועה, אבל שככה
אלוהים בחר ללמד אותה, ושאי אפשר להתווכח עם רצונו של האלוהים.
כשאבא ראה שאני בוכה, הוא צעק עליי שאין מה לבכות, ושאני צריכה
רק להודות לו שאני עדיין בחיים ושהכל בגלל שהוא ריחם עליי
והחליט להשאיר אותי בעולם הזה, כי אלוהים הוא אל רחום וחנון.
אל אוהב ודואג.

אולי לא שכחתי למות. אולי אני כבר מתה, נמצאת בעולם אחר. לעולם
לא ידענו איך נראה העולם הבא, אז מי מצפה שאדע כי זה הוא,
כשאהיה בו? מבחינתי אני כבר מתה מזמן. שורפת ימים ושעות,
בניסיון למצוא טיפות של אושר בחיי האפורים.
אבא תמיד אמר שלפני שמתים, יש כמה רגעים אמיתיים ויפים שעוברים
על הבן אדם, לפני שהוא עובר לעולם הבא. ושברגעים האלה כל
הזכרונות הטובים שקיימים אצל אותו בן אדם, עוברים במהירות
במוחו כדי להשאיר לו חותם טוב על חייו. אף פעם לא חשבתי שאבא
יודע על מה הוא מדבר. ובאמת, אם כבר מתתי, היכן הזכרונות
הטובים של חיי, ומדוע לא נזכרתי בהם. מדוע לא עברו במוחי לפני
שעברתי לעולם הבא?

אולי אותם זכרונות לא קיימים, אבא?