כמה זמן עבר מאז ראיתי שמיים? אינני יודע. נדמה כאילו חיי
התחילו במקום המוזר הזה ונראה כי כאן יסתיימו. האוויר ריק ובלי
גוונים והשמש - כאילו נמתחה לקור - בוהקת בלבן. הימים... הניתן
לכנותם ימים?! לעיתים נמשכים הם זמן רב כל כך שהנפש תשכח את
קיומו של הליל - זה שמגיע בחטף, כמו היית טרף לציפור ענק
המגיחה ומכסה את עין השמש - ולפעמים כה קצרים הם שתמתין מס'
שניות לאחריהם; תמתין לשמוע את הרעם שלא יבוא.
בגיהינום הזה אין טבע. כל הקווים ישרים. כל הצבעים מוחלטים.
מצוקי ענק מארבעת העברים ואין בהם נקיק או מערה - שקע או
בליטה. האדמה היא סלע ישר המתמתח לכל הכיוונים ישר ומלוטש כפני
שלולית ביום ללא רוח. עצים ושיחים משונים, שהגיחו כנראה היישר
מסיוטיו של הבורא גודשים את החלל האחיד, ואחדים (לא האמנתי
למראה עיניי) - עצי ענק מדהימים - צומחים בתוך קיר המצוק
עצמו!
כמה זמן עבר מאז ראיתי שמיים? זמן רב, אני יודע; גפי הנעות
באיטיות ובמאמץ, והערפל שמצא את מקומו מול עיני ולא מש משם זה
זמן רב, מאפשרים לי לדעת זאת בביטחון. דבר מאכל לא בא אל פי
מאז תעיתי אל הישימון הנורא וגופי העיי... צל! נקודה שחורה
התקדמה לעברי על האדמה ומיד הפניתי את מבטי אל על.
בין רגע התנדפו ממוחי כל המחשבות על המקום המוזר וקורותיי בזמן
האחרון, וחושיו של הצייד התעוררו לחיים. עין אחת עקבה אחר
הטרף, מחשבת מרחקים ומהירויות, בעוד העיניים האחרות מחפשות
ובוחנות את פני השטח. ידעתי אז, בחלקים הרדומים של תודעתי,
שזוהי ההזדמנות האחרונה. מהמאבק הזה ישרוד רק אחד - צייד או
ניצוד - עכביש או זבוב.
עין אחת נעולה על הזבוב, שלא הבחין בי בינתיים, התחלתי במלאכה
המפרכת של בניית הרשת, כשאני מקלל את עצמי שוב ושוב על
כסילותי. שש רשתות כבר נטשתי במקום הזה. שש רשתות, שבניתי
במאמצים רבים ובהשקעה אדירה רק על מנת לשבת בהן ולחכות מבלי
לראות סימן לטרף. ועכשיו, דווקא עכשיו, כשלא היה לי ולו קור
אחד מוכן הופיע הזבוב.
עודי סורק את השטח ועיני קלטה מחזה שגרם ללבי לקפוץ בתוכי.
מרחק לא גדול ממני - בפינה שנוצרה בין מצוק אחד, לבין העץ
הענקי שצמח במצוק הסמוך לבין האדמה הקשה - היה מונח עצם, שנראה
כשריד מזון מסעודתו של איזה בעל חיים גדול. הייתה זו המלכודת
המושלמת. הנחתי לעצמי לאבד קשר עין עם הזבוב, ביודעי שאין
סיכוי שהוא יעזוב את המקום לפני שמצא את המזון המרקיב ואכל
ממנו. כל שנותר לי שלעשות היה להקים רשת מושלמת ופעילה לפני
שהזבוב מגיע. זה יהיה קרוב חשבתי לעצמי ופניתי למלאכה בכוחות
מחודשים.
החלק המסובך ביותר בהקמת הרשת הוא שלושת קורי הבסיס - אין
קורים אחרים שיהוו תמיכה. בדרך כלל נדרשו לי ארבעה או חמישה
ניסיונות על מנת למתוח את שלושת הקורים האלו. אך הפעם, כבר
לאחר הניסיון הראשון עמד הבסיס לרשת מוכן. התחלתי לטוות את שאר
קורי התמיכה, והעבודה התקדמה בקצב מסחרר. הרגשתי שהאלים
מחייכים אלי כאשר זמן קצר אחרי שהתחלתי כבר עמד מולי כל הבסיס
לרשת מפוארת.
בשלב זה עצרתי למספר פעימות לב כדי לבדוק מה מצב הזבוב,
וגיליתי אותו לא רחוק ממני מלקק את זרועותיו באדישות מוחלטת
למתרחש. פניתי חזרה לחלק האחרון של העבודה - הסליל. התחלתי מן
המרכז, נע תמיד שמאלה, מותח קור ומהדק אותו לקור הבסיס, מותח
ומהדק מותח ומהדק. מרגע לרגע התארכו המרחקים בין קור לקור
וידעתי שאני מתקרב לשולי הרשת. הזמזום הדק של מעוף הזבוב הופיע
פתאום רחוק ממני ומאחורי; הגברתי את קצב העבודה. משנייה לשנייה
הזמזום התקרב והתחזק, למתוח להדק, למתוח ולהדק. צילו של הזבוב
הופיע על המצוק לידי ונעלם; למתוח ולהדק.
המלכודת הונחה. הפניתי את מבטי וראיתי את הזבוב שועט לעברי,
תפסתי את מקומי במרכז הרשת במהירות והמתנתי. הזבוב התקרב
והתקרב מבט של אושר בעיניו בדרך אל הארוחה המחכה לו. עוד שתי
פעימות לב, עוד פעימה...
רעד קל חלף על הרשת ולבי צנח כאשר הזבוב הסתובב במעופו ופנה
לברוח מן המקום. נאחזתי ייאוש נוראי עת הבטתי בגבו הנסוג של
הזבוב, מקווה כנגד כל תקווה שישוב. למעשה הייתי כה מרוכז בזבוב
עד שלא הבחנתי במתרחש סביבי עד שהיה מאוחר מידי. פתאום הרגשתי
שאני צונח יחד עם הרשת. מבט אחד לימין גילה לי שהעץ - עליו
בניתי צד אחד של הרשת נע כולו לעברי, מחליק על הסלע החלק ללא
צליל, והולך ומתקרב אל קיר המצוק שמנגד. ניסיתי לברוח אך הרשת
כולה התקפלה וקרסה סביבי מכל העברים, לוכדת אותי בתוכה. איבדתי
את הכרתי.
בתוך חלום של משי. גופי מעורסל בחומר רך ומרחף כלפי מעלה
באיטיות. הלאה והלאה אני עולה ותוהה: האם עודני בחיים? עצירה.
גופי עוצר, והחומר מסביבי מתהדק וחונק.. ואז מרפה. אני מרגיש
משהו נוגע בגבי וזז. זיכרונות מתעוררים בי ואני מנסה להבין
היכן אני. הרשת קרסה עלי, אני נזכר ומבין שהחומר הרך בו אני
מעורסל הוא אותה רשת מופלאה. בבהלה אני מנסה לזוז. כלום.
התחושה בגבי נמשכת, ועכשיו גם באחת מרגליי. על סף פאניקה
עכשיו, אני פוקח את עיניי ורואה בבת אחת את הכל. כלוא בתוך
הרשת שקרסה ותלויה עכשיו באוויר משני הקורים התומכים, אחד
מחובר למצוק והשני לעץ (שחזר למקומו כמו מעולם לא זז). אני
מתנדנד באויר, במלכודת המושלמת שלי, ללא יכולת לזוז ועל גבי
הזבוב - מלקק ואוכל- אותי! |
