בכל עשרים ואחת לחודש אני מצטמרר,
מתנתק מהכל ומעדיף להשתכר.
שוכח אותה, מקיא כמו נמר,
נרדם ולא מתעורר.
מתחיל אני לחלום,
אז על אותו היום,
שבו נפגשנו ואז היא עזבה
אותו היום שהיא גילתה לי את האהבה.
בכל עשרים ואחת לחודש אני את תמונתה שורף,
מקלל אותה, שונא, מעליב ומצטער שאני לא מכשף.
אם הייתה לי בובה, הייתי נועץ בה חוטים,
אבל לא אעשה זאת, כי יש לי משהו כלפיך מבפנים.
בכל עשרים ואחד לחודש אני מברך,
את עצמי את העולם ואת זה שאני רחוק ממך.
אם היתה לי חברה הייתי מחבק אותה מולך,
ואת, מקנאה היית קורעת את עורך.
אז תסבירי לי את, ותתנהגי כמו מבוגרת,
הרי גם את וגם אני, רוצים שזה יהיה אחרת.
אז למה לעזאזל בכל עשרים ואחת לחודש,
בגללך אני צריך להיות בעונש?
ולמה לא מצאת תאריך טוב יותר, שיהיה אפשר לעשות לו חרוז,
רק בגללך, אני, כמו הכתיבה שלי, מרגיש כה שבוז!