קמה. הכל חשוך. האור בשירותים משאיר לי פיסת חדר להתבונן עליה,
פיסה שמאירה את הפנים הרדומות שלו באור חיוור.
מנסה לקום בשקט, שלא יתעורר. פתאום הדרך לשירותים נראת ארוכה
כ"כ ומייגעת. כאילו מיליון מכשולים נמצאים בדרך, מחכים שיקרה
משהו רע.
מכניסה שתי רגליים קפואות לנעליים, ופוסעת בשקט, כאילו שמשהו
בעולם יכול להעיר אותו כשהוא ישן.
הרי מי כמוני יודעת, כשהוא ישן גם אם דינוזאור אכזרי יכנס לחדר
ויחטוף אותי בשאגות נוראיות הוא לא ישים לב.
עוברת במטבח, לוקחת כדור שיעזור לי לישון עד הבוקר, ושותה כוס
מים כדי להעלים את הרעב. עושה פיפי, מצחצחת שיניים, להבריח את
הטעם המר בפה.
עוברת שוב דרך המטבח, לוקחת עוד כדור, הרי פחות משניים לא
משפיע עליי כבר. עוד כוס מים.
נכנסת לחדר. האור עדיין נופל על פניו. רגוע כזה, כמו תינוק.
מנסה לשמור את התמונה הזאת לתמיד, לימים שאהיה לבד.
נכנסת למיטה, בזהירות, מושכת את השמיכה, שישים לב שנכנסתי
ויחבק אותי שוב. הוא לא זז, ואני רק בוהה. מפוחדת.
מיליון דמעות מוצאות דרכן לכרית, מפוחדות. לא נותנות לי לעצום
את העיניים. דואגות שבבוקר הוא לא יהיה, והמיטה תהיה קרה,
וריקה.
והוא, עם הפרצוף הרגוע שלו, הרי מי כמוני יודעת כשהוא ישן גם
אם דינוזאור אכזרי יכנס לחדר ויחטוף אותי בשאגות נוראיות הוא
לא ישים לב.