היא הילכה על החומה, עקב בצד אגודל, לאט ובביטחה. באופק ניצב
ים אפור ומנוכר, ששמש שוקעת ניסתה לצבוע בזהב. משב רוח קר הכה
בפניה ובידר את שערה הזהוב.  מעילה הדהוי סיפק אך הגנה מועטה
מהקור החודר, התמידי, ששרר בפינה ההיא של החומה. היא הגיעה
לפינה המוארת ביותר ונעמדה, דוממת כפסל , אוזניה כרויות לאנקות
הרוח סביבה ולנהמתו המרוחקת של הים. אבי היתה בת חמש עשרה כאשר
איבדה את ראייתה.  בדיוק אז היא הכירה את ג'רמי, בן עשירים
שהתאהב בה. היא ראתה אותו רק פעם אחת, כאשר כבר ידעה שלא תוכל
לראות עוד. היא חרטה במוחה כל פרט ופרט בפניו המרהיבים, לרבות
עיניו החומות, החמות. ושפתיו המשגעות, אשר נישקו אותה רק לאחר
שלא יכלה לראות אותן.  כאשר עמדה בעיניים פעורות מול השמש
השוקעת, נדמה היה לה שהיא רואה שוב את הים. אך בימיה של אבי,
הים היה מזמין ונוצץ, רוגע לעיתים, ולעיתים גלים היו מתנפצים
בעדינות לחופו.  והשמים היו מלאי כוח ויראה, והשמש מחממת
בנעימות, כפי שהירח זהר בבטחון מלא בלילה. השדות, שעתה היה
מלאים בחצץ ודרדרים, היו מלאים בפרחים ושיבולים.  הירח והשמש
כאילו חששו לזרוח, והים היה קר,אפור ומעורר פחד. רק פניו של
ג'רמי לא השתנו. אבי חיכתה לצליל המוכר , טרטור מנוע הפורד של
ג'רמי כאשר הוא חוזר מהעבודה. אבי היתה עתה בת 25, יפיפיה,
ומלאת כוח. היא הילכה יחפה על החומה הדקה, בלי שום פחד ליפול.
הרוח שרקה חזק באותו יום וכמעט שמנעה ממנה לשמוע את טרטור
המנוע המוכר, ואז את קולו העדין, המתוק, של ג'רמי. היא הילכה
לה זמן מה עד שמצאה את זיז האבן הבולט,  אז קפצה, הישר לתוך
זרועותיו הפתוחות של ג'רמי. "את קפואה לגמרי"- אמר ג'רמי וליטף
את פניה בחיבה מהולה בדאגה. הוא רכן לנשק אותה והיא קיבלה אותו
בחום. כאשר הלילה ירד הוא נהג להשכיב אותה במיטתם, לחבק אותה,
וללטף את שערה. "נחשי מה.."- הוא לחש באוזנה בעודו כורך את
זרועותיו סביב מותניה."מה?"- שאלה אבי בקולה הרך והחתלתולי.
ג'רמי ליטף את פניה ונשק לה על שפתה פעם אחת. "אני מכיר מישהו
שיכול להחזיר לך את הראייה". אבי פתחה את עיניה הלבנות
בתימהון, והשאירה אותן בוהות בחושך, היכן שחשבה שנמצא ג'רמי.
"אמרו לי שאני מקרה אבוד"- היא אמרה ברפיון-"אמרו שאני עיוורת
כעטלף.." הוא חיבק אותה חזק ונישק אותה. הוא נכנס בעדינות אל
גופה החם. היא נאנקה. הם התעלסו זמן רב,כמעט בלי לזוז, עד שהוא
הוריק את זרעו לתוכה.  היא נרדמה ושפתיה צמודות לצווארו
הארוך.


כבר מאותו לילה היא חלמה על חייה החדשים. היא כמהה לראות את
העולם שכבר כמעט שכחה והיתה מוכנה להכל. אך הפעולה הראשונה
שעשו עיניה התקינות, היתה בכי. נהר של דמעות זרם על השדות
היבשים, על השמיים החיוורים, ובעיקר על הים , שהכאיב לה מכל.
ג'רמי לא נראה שונה, וזה נתן לה תקווה , אבל כאב לה מדי מכדי
להיות בחוץ. היא אטמה את חדרה מכל אור ונשארה בפנים. ג'רמי היה
היחיד שהתקרב, היחיד שעיניה ראו. והוא זקן, כך לפחות היא חשבה,
בכל זאת, קפיצה של עשר שנים היא אינ עניין של מה בכך. לעיתים
היתה נכנסת לחדרה אחת המשרתות ומסיטה את וילונות הקטיפה העבים
שמנעו מכל שמש להכנס.
פסים ארוכים של שמש חיוורת נמשכו על הסדינים הכהים ועל גבו של
ג'רמי, שמנע את האור המייסר ממנה.  ליום הולדתה ה26 הוא קנה לה
צבעי שמן וקנביס. בהתחלה היא לא רצתה לשמוע מזה. ומתוך סקרנות
גרידא היא בכלל נגעה במברשות. פלטת הצבעים המתכתית נראתה כמו
לועגת לאבי על אבלה ורתיעתה. אך יום אחד, יום אביב מואר יחסית,
אבי הציבה את הקנביס מול חלונה הפתוח ,והתבוננה אל הים, אשר
מימיו הכחולים התנפצו אל הצוקים הטרשיים. היא החלה טובלת את
מכחולה בכחול של הפלטה, מציירת את הים יותר כפי שהיא זוכרת
אותו,מאשר איך שהוא במציאות.  היא כמעט יכלה לשמוע  את הגלים
הרכים מלטפים את הצוקים  והחול, ואת זמזום הדבורים האופייני
לעונה . היא ראתה בעצמה את עולמה הישן שב לתחייה .באותו יום
היא שבה לטייל על החומה, ברעד היא עלתה את המדרגות, מתחלחלת
מהגובה, אך מקבלת את חיספוס האבנים ומשב הרוח הקרה כמו ברכת
שלום. השקיעה היתה מרהיבת עין באותו יום. חגיגה של אדום וזהב,
מתמזגים ביניהם כמו במעשה אהבה. היא הידקה לגופה את המעיל
האפור והדק, והטיבה את בצעיף השחור והמלוכלך שעטף את צווארה.
אוויר מלוח  וגרגרי חול מרחיקי עוף נתפסו בסיבי הצעיף, ביניהם
קוצי דרדרים יבשים, ואבק שמנוני.
היא עצמה את עיניה בעצב כאשר קרני השמש האחרונות נמוגו לטובת
ערב אפור כהה,וקור ששלח אצבעות דקות וגרומות אל מתחת לחצאיתה.
היא ירדה בעיניים עצומות מהחומה, נוחתת על חצץ קשה שפצע את
רגליה. היא החלה לרוץ לעבר דלת המטבח, מותירה מאחוריה חצץ רמוס
ומהודק היטב .  הקור החל לשרוט בעורה בציפורניו הארוכות, בעוד
ענף העץ המחודד שבו נתקלה הותיר אחריו פס אדום כהה של שריטה
עמוקה וטריה.  עיניה סמאו לפתע. היא הרגישה כיצד היא נופלת
קדימה, והחצץ הקר מנקב חורים זעירים בעורה. היא הרגישה את דמה
שלה, חם ומנחם שוטף את פניה אט אט. "ג'רמי!" היא החלה לצעוק,
חסרת אונים. "מישהו!" דממה לא  אופיינית הטילה את משקלה הכבד
על החצר. "הצילו!" היא קראה, חזק יותר. "הצילו..." אך קולה שלה
גווע בגרונה הצרוד. היא נאנחה בהכנעה. דמעותיה החלו לרדת אט
אט, מוהלות את דמה בעדינות. היא המשיכה לשכב ולהתייפח  על החצץ
הקר, בעוד הקור אונס אותה, כאשר שמעה פסיעות מהירות, ואת החצץ
מקרקש בבהילות מתחת לרגליים מוכרות.  היא הרגישה את ידיו
הגדולות והרכות של ג'רמי מרימות אותה בקלילות ואוחזות בה ,
גבוה מעל החצץ וקרוב לליבו הפועם בחוזקה. אבי פקחה עיניים
לבנות גדולות, ממוסגרות בדם כהה, ושלחה את ידה הקטנה אל פניו.
ליטפה ביד רועדת וקפואה את שפתיו הרכות, ואת לחייו המגולחות
והמשייות ואיבדה את ההכרה.


הדבר הבא שאבי הרגישה היה חום. נעים וביתי. היא חשה באצבעותיה
את כיסוי הקטיפה של הספה שבחדר הקריאה, שבה נהגה להתכרבל כל
אימת שיכלה, ולהקשיב לג'רמי כשהוא מקריא לה בעודה מכרסמת
ביסקוויטים ותה. היא גיששה באפלה עד שחשה בקשיחותו של ספר.
"הפירוד- מאת טום קרום" בכתב בריל. היא חיפשה את הספר הזה
שנים!   היא עצמה את עיניה בשנית.  ולא הוערה ממשקלו של ג'רמי
שהתיישב לידה, מושך את גופה הקטן עליו, ומחבק אותה בחום. "אני
אוהב אותך"- לחש בעדינות לתוך אוזנה העדינה והמעוצבת של אבי.
היא נשקה לו בעדינות. על פניה היו גלדים מכוערים, שיהפכו
לצלקות קטנות לאחר שבועות מספר. "הספיק לי לראות. בעולם כזה
אני מעדיפה להיות עיוורת. רואה רק אותו, ואת ספרי, וכשיש לי
באמת מזל, אני יכולה להזכר בשקיעות שראיתי, כמו מתבוננת באלבום
תמונות מילדותי."-כך בדיוק חשבה אבי כאשר לחשה בקול שקט ושלו,
מתוק כמו שוקולד וניגר כדבש הישר לתוך אוזנו של ג'רמי-"אני
אוהבת אותך.."