המפתח שוב לא מסתובב.
אני מטפסת על המעקה הרטוב, וכמעט מגיעה אל החלון ואז נזכרת
שיורד גשם, והמעקה יכול להחליק.
וכמו שהיו אומרים בסרטים המצויירים שהייתי רואה פעם, בחורפים
של ילדות, "רק אל תסתכלי למטה".
אל תסתכלי למטה אל תסתכלי למטה, ואני מגיעה לחלון, פוערת אותו
בתנופה ומחליקה אל תוך השטיח הפרוותי שלי, מרטיבה את כל החדר.
בועטת את המגפיים לצד השני של החדר. מקלפת לאט את הגרביים
הרטובות מהאצבעות המסכנות שלי. מניחה רגל יחפה על השטיח, כל
אצבע מתחפרת בחלקה שלה, חמימות נעימה לשניה, ואז צמרמורות
קפואות. צועדת באיטיות אל עבר הטלפון, כשמשב רוח קפוא מזכיר לי
שהחלון עוד פתוח, והשטיח נוזף בי בדרכו, עכשיו לניקוי יבש.
החלון סגור. אני מסתכלת מסביב לחדר, הכל נישאר כמו שהשארת
אותו.
רק אני השתנתי. פרעתי את השיער, משחררת אותו מכלא הגומי שישב
בו חמש שעות רטובות.
צעדים זריזים, אל השירותים. התיישבתי על האסלה, והתחלתי לחשוב
על כל מה שהדחקתי מהבוקר.
משחזרת את הצעדים שלי, שלך, של הבלתי נימנע, ומנסה להבין, למה
בכלל... ועל מה... על מה, זו שאלה טובה... אני אשאל אותך את זה
יום אחד. למה.
המים נשאבו למטה ברעש מחריד של וואקום, כמעט והסתובבתי לצעוק
לך שצריך לתקן את הניאגרה, כשנזכרתי שאין אל מי לצעוק.
השכן למטה משמיע חרחורים קטנים שכנראה היו אמורים להיות
צרחות, ואני כרגיל צורחת מהמרפסת שמחר יתקנו.
מחר, אולי תחזור עד מחר, אולי מחר יהיה יום גשום והטיסה שלך
תתבטל, אולי עד מחר השכן מלמטה ישלח מישהו לתקן את הניאגרה.
בצעדים קפואים אני חוזרת אל הסלון, איפה השארתי את הטלפון,
איפה אתה השארת אותו. הציור שלך עוד תלוי על הקיר, יש דברים
שכואב לנו לקחת, חבל שכאב לך לקחת אותי.
הסתובבתי בחדר, נשכבתי על הספה, וכמו תמיד, הטלפון היה תקוע
בין הקיפולים בצד, המזכירה המעצבנת מודיעה לי "יש לך שלוש
הודעות חדשות" ואני מטפחת בפנים תיקווה שאחת מהשלוש תהיה שלך.
אני לוחצת לשמיעת ההודעות.
ציפייה שכמעט גורמת לי להעיף את הטלפון מהחלון מתנפצת בצלילי
בכי קלוש. אימא, רונית, והשכן מלמטה.
ולכולם יש בעיות משלהם. אף אחד לא יודע שהלכת. שהשארת אותי
לבד, שנעלמת בלי חיבוק, בלי צרחות, רק מבט אחד, עמוק בתוך
העיניים השחורות שלך.
לחדר שינה עכשיו, להחליף את הבגדים הרטובים, כדאי בכלל? אולי
נישאר איתם, נהיה חולים קצת, מה יש גם לך מגיע חופש מהכל
לפעמים.
בכל זאת השתחלתי החוצה מהסוודר הרטוב, מהמכנס הספוג בוץ
וחלודה, ונכנסתי למיטה.
מוזר, גם כשאתה לא פה אני שוכבת רק על הצד שלי. משתדלת לא
למשוך יותר מידיי שמיכה, ולהשאיר אותך רועד מקור חצי לילה.
אני מסתכלת במראה על התקרה, עיניים קצת אדומות, נעלם בהם כל
שמץ של הטורקיז הנפלא שהיה בהן, נפוחות ומעוררות רחמים.
אני מעוררת רחמים. חייכתי. ואם כבר מעוררת רחמים, אז עד הסוף,
הרמתי את הכר שלך והצמדתי אותו לאף שלי.
הריח שלך. איך אפשר לחיות בלעדיו? היה לך ריח וורדים,ריח של
מציאות.
הריח שלך נדבק לבגדים שלי, לסדינים שלי, למצעים שלי, אלי. ואני
יודעת ששום ניקוי יבש, מכונת כביסה מקולקלת או ניאגרה חדשה, לא
יעלימו אותו.
נדמה היה לי שאני שומעת את הדלת נפתחת לרגע, אבל חייכתי
בפאתטיות וקמתי מהמיטה, כוס תה, ותנור עצים.
אני מנסה להיזכר איך מדליקים את התנור הזה, עברו חודשים מאז
שהייתי צריכה לעשות דברים כאלה לבד, והחום שיצא מהתנור הדולק
בסופו של דבר ניחם אותי, כאילו זה כל מה שהייתי צריכה כדי לדעת
שאפשר גם בלעדיך.
נרדמתי על השטיח הרטוב מכורבלת עמוק בתוך העצב שלי, מתחממת
באיטיות משמחת ליד האח.
כשהתעוררתי, שכבתי במיטה שלי, על הצד שלי, משתדלת לא למשוך
יותר מידיי שמיכה, נושמת עמוק, ריח חריף של מציאות.
מכורבלת בתוכך, בתוך כל הטוב שבעולם, מקיפה את עצמי בגשם
ודלתות נעולות, מפתחות שלעולם לא יסתובבו, חלודים.