מים קרים מידיי.



"אני לא יכול יותר", הוא אמר, "לסבול את השקט המטורף שלך."
הוא יכול להמשיך ולהמשיך עם השיחה הזו שעה עכשיו, אני מכירה
אותו.
שידבר. לא איכפת לי. אני לא עסוקה בו עכשיו. אני שומעת אותו
באופן קטוע, כאילו הוא מדבר מאחורי דלת עץ עבה, בהד מעצבן
כזה.
"את שומעת, אני לא מסוגל יותר, אני משתגע, אני מרגיש כאילו אני
מדבר אל עצמי כבר חודשים".
אני מהנהנת, בוהה בחלקיקי האבק שנסחפים עם השמש של הבוקר דרך
התריס השבור, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, זה כמה
שהייתי רוצה להיות חלקיק אבק, לעוף ללא הגבלת זמן, שאף אחד לא
יכול לתפוס אותך, גם אם כל כך ירצה.
הוא נימצא בדיוק בהיסחפות של הנאום שלו כשאני קמה להביא לעצמי
שתייה מהמטבח, הוא בוהה בי, המום, לא המום, רגיל כבר, אבל מנסה
לחשוב מה להגיד.
מחכה עוד כמה שניות והולך בעקבותיי למטבח. מוזג לעצמו כוס מים
קרים, מרגיע את הגרון, וממשיך אחרי,הפעם אחורה, לכיוון הסלון.
מנסה להתרחק מהקולות המטיפים שלו שרצים אחרי.
אני מסתובבת לרגע, והוא ניתקע בי, צוחק, אני מחייכת חיוך מלא
רחמים, ולוחשת לו עמוק באוזן, "אני הולכת להתרחץ."
הפעם היה תורו להנהן ולשקוע במחשבות.
אני רואה את גלגלי המוח שלו משנים כיוון, מדמיינים גוף רטוב,
ושדיים. הפעם אני מחייכת, רק שהפעם אין לי סיבה אמיתית. אפילו
הרחמים שלי אליו מצטמקים ברגעים כאלה.
נכנסת לאמבטיה. מכוונת את המים על הכי קרים שיש. עור ברווז.
כמה שאני אוהבת עור ברווז. כמה שהמילה הזו לא קשורה לכלום ככה
אני אוהבת את זה.
אני יודעת שהוא מסתכל עלי, הוא תמיד מסתכל עלי, אבל הוא לא
מרשה לי להסתכל עליו. אומר שזה מפריע.
לי זה במילא לא משנה. אני לא סוגרת את הדלת כשאני מתקלחת, אני
מקווה, יום אחד להירדם באמבטיה, ולטבוע בשקט בשקט, וכשהוא יבוא
יראה אותי שם, צפה קפואה, עם חיוך קטן של שינה, הוא יזיל דמעות
ויגיד לעצמו בלב, "כמה שהיא יפה".
מושיטה בעניים עצומות יד למגבת, ומחליקה יד על הגוף שלי, בודקת
שאתה עדיין שם.
אנחה חרישית מאשרת את תהיותיי.
המון מים מציפים את החדר כשאני מחליטה, שהיום, לא יהיה היום
שאני אצליח להירדם באמבטיה.
עוטפת את השיער במגבת ויוצאת, נתקלת בחיוך שלך, ונושקת לך על
הלחי, לפעמים, זה קורה מרצון.
אני צועדת שוב לסלון, לשמיכות, איפה שהוא בפנים אני מקווה שהוא
יבוא ויחבק אותי קצת, לחמם אותי אחרי המקלחת.
הוא כהרגלו מאכזב, והולך לסדר אחרי את האמבטיה. אני כבר חושבת
ללכת אחריו כשאני רואה את הדמעה על האף שלו, אבל מתכרבלת בתוך
השמיכה בשקט, מחכה שיחזור.
יודעת שהוא מסתכל עלי באמבטיה, לשמור עלי, שלא אירדם.
הוא מתקדם חזרה אל הספה, עם ידיים רטובות ממים קפואים, הוא
מחבק אותי. בפעם הראשונה בחצי שנה הזו, הוא בוכה בשבילי לכמה
שניות.
הוא מרים את הראש ומושך מעל הראש שלי את המגבת, קובר את הראש
שלו בתוך ריח השמפו שלי.
מתיישר, ומסרק לי את השיער בכריות אצבעותיו.
אני מנשקת אותו על המצח. הוא נירתע לאחור.
במבט שבור ואדום הוא שואל אותי אם אני אוהבת אותו. אני לוחשת
כן כמעט בלתי נישמע, אבל רואה שהוא הבין. הוא מתרחק עוד צעד
קטן לאחור, ליד הרגל שלו אני רואה תיק קטן, עם כל הדברים
הקטנים שלו.
אני נשארת לשבת, לא ממהרת לעכל את הדברים. לא מנסה לשנות כלום.
ובפעם האחרונה הוא מתקרב שלושה צעדים, מתמוטט אל ידיי המחבקות
ונושם את הריח שלי.
אני בוחרת שלא להבין.
אני מרגישה כלום. פשוט מרגישה כלום עכשיו. יודעת כלום, ומבינה
כלום.
אני קמה לסגור אחריו את הדלת המתקלפת.
מהחלון בחדר האמבטיה אני עוד רואה אותו מתלבט במדרגה האחרונה,
פוחד לחצות אותה, כאילו היא הגבול שיפריד בנינו אחרי שהוא
ירד.
אצלי, נימתח שריר קטן בצד, ברגע הקטן הזה, של נצח המחשבה.
נכנסתי שוב לאמבטיה, במים קרים. נרדמתי.
עמוק בפנים כבר הבנתי שלולא הוא, כבר הייתי נרדמת מזמן.
עמוק בפנים כבר ידעתי, שהוא חצה את מדרגת האבן, ונעלם.
וידעתי, שהוא כבר לא ימצא אותי, מחייכת.