"נו! אני מחכה!" המורה אמרה בחיוכה הממזרי, כאילו היא מחכה
שהוא יגיד את הדבר הלא נכון כדי שהיא תוכל להכשיל אותו.
חבריו ניסו לעזור לו אבל הוא לא רצה בעזרתם.  בשביל מה הוא
צריך להתאמץ? בשביל מורה שלא רוצה שבהצלחתו? בשביל שהבנות
הפרחות בכתה יחשבו שהוא חכם? בשביל חתיכת נייר מסריחה? ממש
לא!
הוא לקח את דבריו ויצא מהכתה עם צעקות מורתו ברקע. בדרך עצר
אותו המנהל ואמר לו שאם הוא יצא מהשער הוא מושעה לשבוע. הוא
הראה למנהל בדיוק מה הוא חושב עליו, אמר לו להתגלגל למקום אחר
והמשיך בדרכו.
חבורה של ערסים עצרו אותו ואיימו להכניס לו מכות אם הוא לא
מביא להם את הכסף שלו.
הוא התנגד והלך מהמקום משאיר את שלושתם כואבים על הרצפה.
פתאום הוא שם לב שדרך על מתנה קטנה שהשאיר לו איזה כלב.
"מה עוד יכול להשתבש?" חשב לעצמו.  הוא ראה את חברו מתקרב. בטח
בא להגיד לו שהכלב שלו מת.
"היי מה קורה? תקשיב יש לי משהו חשוב להגיד לך".
"מה קרה הפציצו את הבית שלי?"
"מה?"
"לא משנה, רצית להגיד לי משהו?"
"כן, לילך רוצה לדבר איתך, היא מחכה לך ליד הגן, נראה לי שתשמח
לשמוע מה היא רוצה".
"טוב תודה, אני אלך אליה, ביי"
הוא הלך במהירות לגן, סוף סוף נקודת אור בום המחורבן שלו.
מעבר לכביש הוא ראה אותה, נערת חלומותיו, ידידתו הטובה ביותר,
הוא רץ אליה.
הוא ראה אותה מנופפת לשלום, קוראת לו אליה. הוא היה מאושר
לראות אותה, כל כך מאושר שלא שם לב ל- GMC מתקרבת.
מסתבר שהיא לא נופפה לו לשלום.

                                       D &