תמיד חשבתי, שכשאני אגדל הכל יהיה טוב, ושאני אהיה חזקה כמו
הגדולים, כמו ההורים, כי כשהייתי קטנה אמא תמיד הייתה איתי,
הייתה מחבקת ומנשקת, ומרעיפה תמיד אהבה, ותמיד הייתי רואה את
אמא ואבא ביחד והייתי אומרת לעצמי שככה אני רוצה שיהיה לי
כשאהיה גדולה, להיות מסוגלת להתעלם מכל הבעיות שלי כשנהיה
ביחד, הבעיות הנפשיות, הכספיות, הגופניות, לא לתת חשיבות לכלום
חוץ ממך, כי רק אתה בעצם העולם שלי, והחיים שלי ורק בשבילך אני
בעצם חיה לא..?
אבל אחר כך ראיתי, שבעצם אני לא רוצה להיות כמו אמא ואבא, כי
אמא לפעמים בוכה, ואבא לפעמים פשוט שותק, אבל אליי אתם מתנהגים
כאילו כלום לא קרה, למה אתם ככה..? זה בגלל שאני ילדה קטנה..?
אני לא קטנה, אני מבינה, אני גדולה וחזקה בדיוק כמו ההורים...

אז יום אחד חזרתי הביתה, וראיתי שאמא בוכה, ואבא יושב, בשקט
מול הטלויזיה, אמא רצה אליי ונתנה לי חיבוק חזק חזק, אבל זה לא
היה חיבוק טוב, הרגשתי שאמא לא בסדר, הרגשתי משהו רע בבטן,
אמא אמרה לי בקול פוחד וחלש.. אני אוהבת אותך נעה, אני אוהבת
אותך...
והלכה.. היא פשוט עזבה אותי בפתאומיות והלכה, ואבא הוא עדיין
ישב, מול הטלויזיה, לא משנה כמה צעקתי, לא משנה כמה סבלתי, ולא
משנה כמה דמעות הזלתי, הוא ישב, פשוט ישב...

אז עכשיו, גדלתי, ואתה יודע מה הבנתי אבא..?
אני לא רוצה להיות גדולה וחזקה כמו ההורים, כי ההורים...
הם פשוט לא חזקים...