בעולם של רצח חיים אנשים,
לא כולם באמת רעים. הרבה רק הולכים עם הזרם. הרי זה לא התחיל
אצלם, זה כבר היה כך כשהם הגיעו לעולם. ואם ביום אחד תמים אדם
קם ואומר "אני לא רוצח" אומרים עליו "נו, מילא, זה עוד ישתנה,
הוא עוד יתבגר." אבל אם אדם מחליט ברצינות שהוא לא יהיה אלים
וכולם רואים זאת פתאום יתפלאו "הייתכן?!?.  אז אם זה המצב צריך
להגיד לו משהו כדי שיחזור לעצמו, כדי שאחרים לא ימשכו אחריו
ואנחנו נצטרך להפסיק לרצוח. הוא לא אלים וזה שונה וזה לא
בסדר". מנסים להסביר לו שזה לא בריא לו, שהוא חייב לרצוח למען
היצר שלו. זה עולם עם הרבה טוב. זה עולם של טוב בערבון מוגבל.
איך אפשר לוותר על ההנאה שבלרצוח? שבלהכות ילד קטן ממך?
אז הוא משתכנע. "אם כולם אומרים ככה אז כנראה שהם צודקים ולמען
הייצר שלי ובריאות הנפש שלי אני צריך להיות אלים". הוא הולך
ומכה חלשים ממנו ובועט וצועק, הופך לוולגרי וברוטלי יותר
ויותר.
אבל מה מבפנים? בפנים, בעומק מחשבותיו ונשמתו הוא מרגיש מת.
אבל הוא ממשיך בהתנהגות ה"נורמלית" הזו, ולו רק כדי להיות "כמו
כולם".
"למה?" אני צועק בחלל, "רק בגלל שככה גדלת? האם אין לך דעה
משלך?" הרי אני יודע שהוא מרגיש שזה לא בסדר אבל הוא מבין
מאיפה הקול הזה בא? מי זה היחיד הזה שצועק לו להיות עצמו?.
"המצפון שלך!" צועק בחלל נשמתו אי שם במעמקי הבטן בתקווה
שישמע, שיבין.
למה הוא מתנגד לי? מה הם כבר עשו לו? האם הוא מבין את זה?
לרגע קטן שם הפכנו לאחד ועכשיו שוב אנחנו שניים. האחד זה אתה
והשני זה אני, אי שם מאחוריך. אם תרצה להיות אחד שוב תצטרך
להקשיב לי!
אם אתה מרגיש מת, אז מה הטעם לחיות, מה הטעם להתעלם ממני?
 הוא שוב הולך מכות. אבל הפעם זה לא סתם מישהו קטן ממנו, הפעם
הקטן הוא גם חזק, שורד. הקטן מגן על עצמו ומשיב מלחמה. ואני
מרגיש את המכות והן כואבות. ואני מרגיש את הדמעות שזולגות ואז
אני מרגיש את הסיבה לדמעות. רוגע, נחת. "לפחות אני לא זה
שמרביץ" הוא מרגיש הקלה מסויימת.
 זהו זה, נגמר. הוא שוכב על הריצפה שותת דם, סובל מכאבים, אבל
רגוע. עכשיו אנחנו אחד. והוא.... ואני.... ואנחנו מבינים.
המוות כבר לא מפחיד אותנו כי אותנו הרגו כבר מזמן. רצחו את מי
שאנחנו או את מי שהאמנו שאנחנו.
אבל עכשיו? שלווה, שקט, שמחה, עצב. שנאה? לא, לא שנאה, רחמים
על אותם אלו שרצחו אותנו. הם יגמרו את עצמם וזה עצוב. אנחנו
אוהבים אתכם אבל האם אתם אוהבים את עצמכם? כשתלמדו לאהוב את
עצמכם תהפכו לאחד ואז גם אתם תכבדו את עצמכם.
זהו, זה הזמן ללכת עכשיו, למרות שעזבנו כבר מזמן.
וכל שנאמר לסיום הוא: בהצלחה!