היא בכל מקום. היא לא משה ממני לשניה וגם כשאני מנסה להתעלם
מנוכחותה המעיקה נסיונותי הרבים עולים בתוהו. מהרגע שאני קמה
בבוקר היא רודפת אותי. אני קמה ומציצה בשעון שמונח ליד המיטה
והיא שם, מביטה גם היא במחוגים. אני קמה ומתלבשת והיא בוהה בי.
גם כשעיני עצומות אני יכולה לחוש בצמרמורת של אי נוחות שעוברת
לי בגב תחת מבטה. אני מצחצחת שיניים, מסתרקת, שוטפת פנים.
והיא? היא שם. מלווה כל תנועה במבט נוקב.

יוצאת מהבית, נועלת את הדלת. נושמת לרווחה כשאיני רואה אותה
בסביבה. הצלחתי להתחמק ולהשאיר אותה בבית! אני נכנסת למעלית
ומבט צונן מבשר לי שהשמחה הייתה מוקדמת. היא עדיין שם. יוצאת
מיואשת מהמעלית והיא בעקבותי. עומדת בתחנת האוטובוס ומחכה.
מביטה לרגע בשעון, מחטטת בתיק, מנסה להתעלם ממנה. אבל ברגע
שמבטי מתרומם נוכחותה שוב משתלטת עלי ומורטת את עצבי. עצבנית,
אני רוקעת ברגלי על המדרכה המלוכלכת, מנסה להסיח את דעתי
בספירת בדלי הסיגריות שמצאו את סופם הטרגי על הרצפה האפורה.

ברגע האחרון אני מבחינה באוטובוס שעצר ליד התחנה ועולה עליו.
משלמת מהר לנהג, נדחקת בתוך ים באנשים במהירות, בגסות מה, מנסה
לאבד אותה בתוך הצפיפות, בין הזקנה עם עגלת הקניות והחייל עם
הקיטבג הגדול. נעמדת מול החלון הגדול ומביטה החוצה. פתאום אני
מבחינה בה. לעזאזל! אני לוחשת לעצמי ומישהו לידי מפנה את מבטו.
הוא מחייך ומנסה לפתוח בשיח, לא רואה אותה בכלל, לא שם לב
למבטים שהיא רושפת בי כל הזמן. מבחינה בכל נשיכת שפה מבויישת,
בכל מבט עצבני בשעון. לבסוף הוא מוותר על הניסיון המיותר
להתחיל איתי ואני יורדת במהירות מהאוטובוס, מקוה שאולי הוא
יתפוס אותה לשיחה וככה ייפסק המעקב הבלתי פוסק הזה. אבל לא,
לאחר כמה בניינים אני מבחינה בה שוב, עוברת מצד אחד של המדרכה
לשני, מתמרנת בין האנשים, מרחפת אחרי, מבטה עקבי, לא פוסק. אני
נכנסת לאחת החנויות במהירות, לא מעיפה מבט לאחור. ממשיכה שוב
ושוב בניסיונות העלובים האלה להפטר ממנה, למרות שאני יודעת
שאין בזה שום טעם. היא שם.

אני מודדת חולצה והיא מעקמת פרצופה בגועל. אני נדחקת בקושי
למכנס שמצא חן בעיני והיא, ללא מילים, רק במבט נוקב, פוסלת.
ככה דקות ארוכות, עד שדמעות עולות בעיני. הטקס הקבוע שלנו. ככה
זה תמיד. ידי מתחילות לרעוד ושפתי התחתונה מתחילה לרטוט. דמעה
קטנה משתחררת מעיני כשאני צורחת "תעזבי אותי כבר!" ונוגחת בה
בחוזקה. אם התחמקות לא תעזור, אולי אלימות כן, אני חושבת לפני
שאני מאבדת את הכרתי.

אני מתעוררת על רצפת החנות, מוקפת בשברי זכוכית ומוכרות
לחוצות. הן מביטות בי בתמיהה למראה החיוך הרחב שהשתרר על פני.
היא לא הייתה שם לראות את החיוך שלי. נפטרתי ממנה סוף סוף.