[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פיטר עינבר
/
עשר טיפות. (ליעד).

בס"ד


  יומיים לאחר ההלוויה של דורון בא ליעד. בהתחלה ממש פחדתי
וכבר כמעט קראתי לאמא, אבל הוא שם אצבע אחת מול הפנים המוארות
שלו ואמר בקול רגוע: "טששש-ששש!!". הוא עשה את זה כל כך משכנע,
שמיד וויתרתי על הרעיון לצעוק "אמא!!". "הוא שלח אותי", לחש
ליעד והצביע למעלה, "שלא יהיה לך משעמם וגם שלא ירביצו לך בבית
ספר." "איך הוא שם?", שאלתי בקול מופתע ומבולבל, "אני מתגעגע
אליו. מאד מאד... הוא הבטיח שנלך ביחד לסרט". ליעד חייך עם
העיניים הירוקות שלו ואמר שדורון בסדר, יהיה בסדר בכל אופן,
והעקר שלא אהיה כאן לבד. הוא ניגש אלי וליטף לי את השיער,
בדיוק כמו שדורון עשה, כשלא היה עצבני עלי או משהו. "אתה תישאר
אתי תמיד?", שאלתי את ליעד. "אני כן", הרגיע אותי, "זאת המשימה
שלי"... "וגם תהיה כאן בלילה?", שאלתי בקול מתחנן. "כן, חמוד",
ענה לי, "רק אל תגיד כלום לאמא, או קיי?". אז לקחתי ספר תנ"ך
עם הסמלים של צבא, הצמדתי אותו לצד שמאל של הגוף, ממש איפה
שהלב ואמרתי "אני נשבע!" כמו שדורון אמר בקול רם בהשבעה שלו.
ליעד רק חייך.
  בלילה הראשון דיברנו מלא. לרוב אני שאלתי שאלות על דורון
ועל "שם, איפה שהוא עכשיו" ועל עוד דברים שסקרנו אותי. וליעד
תמיד ענה לי בקול רגוע ושקט שלו... בבוקר קמתי ממש מאוחר. לא
הייתי צריך ללכת לבית-ספר בגלל השבעה, אז ממש שמחתי, כי כל
הכיתה עשתה מבחן במתמטיקה. אפילו חשבתי פעם שטוב שדורון מת
עכשיו, כי בטוח הייתי נכשל במבחן... אבל לא אמרתי לאמא, כי
ידעתי שהיא תגיד שאסור לומר כאלה דברים ושבחיים עוד לא אגיד
ככה, ואחר כך תתחיל לבכות. לא רציתי שאמא תבכה, אז החלטתי לא
לספר לה. וגם על ליעד לא.
  למחרת הוא בא שוב. בסביבות שעה שש אחרי הצהרים. "היי, חמוד!
מה נשמע?", אמר לי וישר ניגש למיטה של דורון. ליעד פתח את
המגירה שליד המיטה, חיטט שם בין התמונות של ענבל, החברה של
דורון שהוא מאד אהב; ראיתי אפילו כמה פעמים איך הם מתנשקים
בחושך ולוחשים כל מיני מילים של מאוהבים...
"הנה זה", אמר ליעד עם נימת ניצחון בקולו ושלף את הקופסה
הצהובה עם הכסף שדורון חסך לאופנוע חדש. ליעד פתח את הקופסה,
לקח שטר חום של מאה שקל והחזיר את הקופסה בחזרה למגירה. "נכון,
הוא הבטיח לך ללכת לסרט?", שאל ליעד עם חיוך זוהר על פניו.
"כן", עניתי לאחר כמה שניות, "נכון...". "אז יאללה, תתלבש ובוא
כבר!"

  חודש דיברנו אתו, הוא בא כמעט כל יום והכל היה ממש מעולה!
דיברנו אתו על אלף מיליון נושאים: חיים ומוות, בית ספר, בנות,
סרטים, כדורגל, צבא, דורון... יצאנו ביחד לקולנוע ולכדורגל,
וכל פעם הוא הפעיל את הפרוטקציות שלו ונכנסנו שנינו בכרטיס אחד
או קיבלנו הנחות על כרטיסים. היה באמת כיף אתו! בכל מקום שהוא
היה יחד איתי, הרגשתי כאילו דורון חי ופשוט נמצא עכשיו באיזה
טיול ארוך או בצבא. כל לילה נעלתי את הדלת לחדר שלי כדי לא
להפריע לאמא. וליעד בא. וממש נהנינו.
  עד יום אחד שאמא קמה פתאום באמצע הלילה ושמעה אותנו כנראה.
היא דפקה בדלת וביקשה בקול מודאג שאפתח. "מתחת למיטה", לחשתי
לליעד ופתחתי לאמא. "עם מי דיברת עכשיו, יואבי?", שאלה היא
והסתכלה אל תוך חושך החדר. "אני... סתם... נזכרתי בשיר... בשיר
שקראתי פעם. הערתי אותך? סליחה, אמא..."
  יום למחרת אמא לקחה אותי לרופא. קבעתי עם ליעד שהוא יצטרף
אלי, ואני אכיר אותו לאמא. הוא אמר שלא מבטיח, ורק בכניסה
לרופא ראיתי אותו עומד כמה מטרים מאחורי. הוא מצמץ לי ואני
חייכתי לו חזרה. כשרופא סיים לבדוק אותי, הוא הביא לי מזרק ריק
מתנה ואמר שאני יכול לצאת, והוא בינתיים ידבר עם אמא. עד שאמא
יצאה, כבר הספקתי להראות לליעד את המזרק והוא אמר שינסה להשיג
לי עוד אחד, אפילו גדול מזה שקיבלתי. "אני אאחר הערב", אמר לי
ליעד, "אז תהנה לך במשך היום וניפגש כבר. אולי תלכו יחד עם אמא
לאכול גלידה? יש פה אחלה קפה בפינה." "אחלה רעיון", אמרתי לו,
"תודה! ונראה אותך כבר!"
  בבית קפה אכלנו גלידה. הזמנתי שני כדורים: מנגו ותות. ואמא
לקחה כוס קפה וכדור שוקולד פצפוצים. "תקשיב, יואבי", היא אמרה
לי בקול שקט ורגוע שלה, "הנה התרופה שהציע הרופא..." היא
הוציאה מהתיק שלה בקבוק זכוכית קטן כזה עם פקק ירוק והראתה לי.
"תשתה כל ערב עשר טיפות ותתחיל להרגיש הרבה יותר טוב, ותישן
מעולה כל הלילה." "כן, אמא", הבטחתי לה. "יופי, מתוק שלי",
חייכה לי אמא חיוך מלא אהבה שלה.
  בערב אני ואמא ראינו טלוויזיה ביחד. ליעד התעכב. כנראה שהיה
לו איזה משהו חשוב לסדר. בסביבות עשר בערב אמרתי לאמא לילה
טוב, לקחתי תרופה. בדיוק עשר טיפות מתוך בקבוק הזכוכית הקטן.
היה לתרופה טעם מריר של צמחים. צחצחתי שיניים והלכתי לחדר שלי
לישון. כשפתחתי את הדלת לחדר ונכנסתי, שמעתי קול של ליעד קורא
לי. פתאום מבט שלי נתקל בו עצמו שוכב על הרצפה ליד המיטה שלי.
ליעד היה כולו רטוב ונשם נשימות עמוקות ומהירות. "ליעד!..",
צעקתי בפאניקה, "אמא!.. ליעד!.." "אני מצטער, חמוד", לחש ליעד
עם מאמץ וניסה לחייך, אבל במקום רק התחיל לנשום עוד יותר מהר.
פתאום נחנק, התחיל להשתעל ועצם את עיניו...
  אני לא זוכר מה היה אחר כך. רק כמה תמונות. איך אמא נכנסה
לחדר, ראתה אותי וניגשה אליי. איך היא בוכה ומחבקת אותי... איך
פתאום הרגשתי לחץ בחזה והיה לי קשה לנשום. וערפל הזה... וצעקות
של אנשים זרים. אני זוכר איך זכרתי כמו מתוך החלום: "אמא, הוא
מת! הוא מת!!!."
  יומיים שכבתי במיטה של בית חולים. בלי הכרה. עם מכשירים
מחוברים אליי, עם הצינורות של עירוי מסביב לידיים. עם אחיות
שקראו לרופא כל פעם שהצפצופים אצלי באוזניים נהיו לא סדירים.
כל הזמן הזה חשבתי על דורון. ועל ליעד. כמה שזה לא פייר שלקחו
ממני את שניהם, אחד אחרי השני. עד כמה שכיף היה לי עם כל אחד
מהם. הם הכירו בכלל? מאיפה בא ליעד? בן כמה הוא היה? איך הוא
ידע שחסר לי מישהו ובא בדיוק אז?.. האם דורון חושב עלי
עכשיו?.. ברגע מסוים כבר הפסקתי להתייחס לצפצופים באוזניים
ולאחיות, ולרופאים עם מזרקים גדולים, בדיוק כמו שליעד הבטיח
להשיג לי. פתאום כל הרעש הזה בחוץ, כל הדברים שקורים שם- ממש
הכל הפסיק לעניין אותי. התעלמתי מהם. לגמרי. התגעגעתי אל דורון
ואל ליעד. דמעה עגולה זלגה מהעין שלי. דמעה אחת נגד עשר
טיפות... הרגשתי איך אצבעות מוכרות ניגבו את הדמעה בעדינות.
אמא. רציתי לחייך לך.

(13.10.2002, 19:45
ח' בחשון ה'תשס"ג)

(14.10.2002, 02:13
י' בחשון ה'תשס"ג)

(עריכה: 20.11.2002, 03:12
ט"ו בכסלו ה'תשס"ג)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אין אני לי
פרוקופייב.


-העמותה לעידוד
ההכרה
בפרוקופייב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/11/02 20:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיטר עינבר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה