אני מפחדת לכתוב,
לכתוב עלייך.
על מה שהיה,
על מה שלא היה,
על מה שיכל להיות..
ועכשיו, כבר לא יהיה.

כי אני יודעת שאם אני אכתוב,
זה יהפוך את זה לרשמי.
ואז.. באמת לא תחזור.
מחשבה יפה, נכון?

אני מפחדת,
שאני אשבר,
שאני לא אוכל להמשיך,
בידיעה שאתה כבר לא שם,
ולא תחזור לעולם,
כדי לומר לי שאתה גאה בי.

ואולי אתה עכשיו מאחורי,
תופס אותי רועדת ובוכה.
או אולי שם למעלה,
מביט בי, בעיניים הכחולות התמימות שלך,
בחיוך הזה שלך, כאילו הכל יסתדר בסוף.
דואג לי,
ואומר לי כל לילה,
לילה טוב.
ושומר עליי,
חזק חזק..

אבא,
תחזור.
טוב?